האם הבעיות הנפשיות שלכם משפיעות על גופכם?
האם גופכם משפיע על הבעיות הנפשיות שלכם?
אנחנו יודעים שגוף ונפש קשורים מאוד זה לזו. למעשה, הם יחידה אחת.
כשהנפש סובלת - גם הגוף סובל, וכשהגוף סובל - גם הנפש סובלת.
בטיפול הפסיכולוגי אני משתמשת בטכניקות של גוף ונפש, כמו מדיטציה או היפנוזה, על מנת לרפא סימפטומים נפשיים וגופניים.
בטיפול הפסיכולוגי אני מטפלת בסימפטומים הגופניים של הפרעת הפניקה, בסימפטומים של תסמונת המעי הרגיז, כאבי-ראש, לחץ דם גבוה - ועוד מחלות גופניות שלנפש יש עליהן השפעה. אני גם מטפלת בתופעות כמו הפרעות אכילה (אכילת-יתר, אנורקסיה ובולימיה), או עישון - שקשורות להתנהגות שלנו.
בהמשך העמוד אני מביאה לפניכם רשימות שכתבתי בנושא הגוף והנפש:
הגוף המיוחד שלך, או: אינטליגנציה גופנית
למה הגוף המיוחד שלך זקוק? לא, לא, אל תקראי בספרי הבריאות. שם לא יגידו לך למה הגוף שלך זקוק. בספרי הבריאות יספרו לך מה רע לגוף לפי מחקרים, ומה טוב לגוף לפי מחקרים, ואת זה חשוב מאוד לדעת, אבל זה רק חלק מהסיפור. הסיפור האמיתי והחשוב זה את. או אתה. ולמה הגוף שלכם זקוק.
יש למשל גוף שזקוק להרבה פעילות גופנית. נכון, ההמלצות הכלליות הן שלושים דקות הליכה ביום. אבל האם הגוף שלך זקוק לשלושים דקות הליכה ביום? אולי לפחות? אולי ליותר? ואולי בקיץ הגוף המיוחד שלך זקוק ליותר הליכה ובחורף לפחות הליכה? ואולי היום הגוף שלך זקוק דווקא ליוגה, או לפעילות גופנית דרך עבודות הבית (מחקרים מראים שעבודות בית הן צורת התעמלות מסורתית וחשובה)?
ומה לגבי מזון? האם הגוף שלך באמת זקוק לכל הירקות והפירות שעליהם ממליצים מדורי הבריאות? ואולי לא? ואולי הגוף שלך דווקא זקוק לסוג מסויים של ירקות ופירות, ולהיזהר מסוג אחר? ואולי הגוף שלך לא זקוק לכל-כך הרבה סיבים תזונתיים כמו שכולם ממליצים, ואולי דווקא ליותר סיבים תזונתיים מהמומלץ?
בטח כבר הבנתם אותי עד כאן, לא אמשיך לחזור על עצמי.
מה שרציתי לכתוב אומר בעצם: תכירו את הגוף הפרטי והמיוחד שלכם. הוא מאוד מיוחד. כמו שהפנים שלכם לא זהים לפנים של אף אחד (גם אם אתם תאומים זהים!), כך גם הגוף שלכם לא זהה לגוף של אף אחד. יש לו את הצרכים המאוד מיוחדים שלו, וככל שתזהו אותם יותר ותדעו פחות או יותר לספק אותם – כך יהיה לגוף שלכם טוב יותר.
ואם כבר אני כותבת על צרכי הגוף המיוחד אני לא יכולה שלא להפנות לספר מצוין של הדיאטנית ליאורה חוברה , שנקרא "הדיאטה הסינית". הספר הזה, שיצא לפני כמה שנים, מסביר, דרך הרפואה הסינית, את העקרונות של טיפוסים שונים, ולמה כל טיפוס וטיפוס זקוק מבחינת תזונה.
הספר הזה עוסק בתזונה המיוחדת לכל טיפוס וטיפוס, וגם בתנאי החיים מבחינת חום וקור, למשל, שכל טיפוס זקוק לו.
אבל יש עוד תנאים מיוחדים שכל גוף וגוף זקוק לו, והם למשל: נשימה המיוחדת לו, שינה המיוחדת לו, תנועה המיוחדת לו, לחות באויר המיוחדת לו, ועוד.
אבל , אתם יכולים לשאול, איך נדע מהם צרכי הגוף שלנו?
כדי לדעת את צרכי הגוף שלכם אתם פשוט צריכים להתבונן בחייכם ובתגובות הגוף שלכם לתנאים השונים. איזו תזונה עושה לגוף שלכם טוב? כמה שעות שינה עושות לגוף שלכם טוב? ולכמה תנועה אתם זקוקים היום, מחר? ולכמה תנועה אתם זקוקים באביב הזה, לכמה תנועה הייתם זקוקים בחורף האחרון? (מניסיוני, אגב, גם תרגול קבוע של מדיטציה עוזר להבחין בצרכי הגוף.)
ליכולת הזו לחוש את צרכי הגוף המיוחד שלכם, ולהיענות לו, אפשר בעצם לקרוא "אינטליגנציה גופנית". כפי שיש היום נטבעו מושגים של "אינטליגנציה רגשית", "אינטליגנציה מינית", וכו', כך אפשר לקרוא ליכולת הזו לחוש את צרכי הגוף הפרטי שלכם ולהיענות להם – "אינטליגנציה גופנית". כמובן שכשאתם יודעים לקרוא את צרכי הגוף הפרטי שלכם ולהיענות להם – תדעו גם להיענות לצרכי הגוף הפרטי של ילדיכם, הוריכם, בני-הזוג שלכם וכו'.
האם עזרתי לכם במשהו? אני מקווה שכן.
וכמובן - תודה שקראתם אותי עד כאן. להתראות!
להתחבר לגוף, או: הבטן כמבחן השלכתי
היום רציתי להתחבר על התחברות לגוף, וזה לא מעט בהשראת הספר של כריסטיאן נורת'רופ "גופה של אשה, תבונתה של אשה", שעוסק לא רק בגופן של נשים, אלא בכלל בגוף וכיצד יש להתייחס אליו.
כבר כתבתי בעבר על הקשבה לגוף הייחודי שלנו, ואיך כל גוף יש לו את הצרכים שלו. אבל עכשיו אני רוצה ללכת יותר מזה, ולתאר את הגישה הייחודית שנורת'רופ מציעה להקשבה לגוף. היא טוענת שהגוף לא רק משדר לנו מסרים על הצרכים הפיזיים שלו, כמו שינה, אוכל מסוג מסויים, רחצה וכו', אלא בעצם גם על צרכים רגשיים שלנו. לפי טענתה, כל תא ותא בגוף מרגיש את הרגשות שלנו ופועל בהתאם. כך למשל, כשאנחנו עצובים – גם התאים שלנו עצובים, כשאנחנו חרדים – התאים חרדים, וכשאנחנו שמחים – גם התאים שלנו שמחים. בכך בעצם נורת'רופ מסבירה בצורה מערבית את הקשר ההדוק בין גוף ונפש שקיים בתרבויות אחרות, כמו למשל בתרבות המזרח.
ואיך נורת'רופ מציעה להקשיב לגוף? היא מציעה למעשה לשוחח איתו. לדבריה, השיחה עם הגוף צריכה להתרחש לא ברמה השכלית, שהיא מודעת, ולא תספק לנו הרבה אינפורמציה, אלא ברמה הרגשית ושל התת-מודע והלא-מודע. כלומר, אנחנו צריכים ממש לשבת ולהרגיש את האזור המסויים שמציק לנו, את הכאב שבו, או את חוסר-הנוחות שלו, ולנסות לקבל ממנו תשובות ומסרים.
אני אישית התפעלתי מאוד מהגישה הזו, במיוחד אחרי שניסיתי אותה על עצמי... הרגשתי שיש פה איזה דמיון למבחנים השלכתיים, שבהם למשל מבקשים מאדם לענות למה דומים בעיניו כתמים מסויימים (מבחן הרורשאך), או איזה סיפור הוא יכול לספר על שתי דמויות שעומדות זו מול זו (מבחן הט.א.ט). האדם נדרש להעלות אז סיפור, שלכאורה הוא " המציא " בראשו, אבל בעצם מעלה את התכנים העמוקים יותר שלו, שהוא עצמו פעמים רבות לא מודע להם. מלבד המידע הרב שעולה כך במבחנים אלו, הרי יש הרחבה משמעותית של ההיכרות שלנו עם עצמנו והעמקה של החויה הפנימית שלנו. ההעמקה הזו של החויה הפנימית היא משמעותית ביותר, משום שהיא יכולה לעזור לנו להתמודד עם רגעי משבר, עם כאבים גופניים, ועם מצבי-רוח שליליים.
ואולי אפסיק לרגע עם ההסברים התיאורטיים, ואתן דוגמא:
תארו לעצמכם למשל גבר בשנות השלושים לחייו היושב במשרדו שבקומה ה-15, וצופה למטה אל הנוף המיוחד של תל-אביב. גגות לבנים נפרשים מולו, בגבהים שונים, מעליהם עוד כמה בנינים מזדקרים כמו אלו שבו הוא יושב, וברקע הים. הוא באמצע יום עבודה, במקום עבודה שהוא אוהב.
אבל – היום לא טוב לו. כואבת לו הבטן. כבר שלושה ימים לא טוב לו בבטן, מה לעשות – הוא סובל מ"בטן עצבנית", או "תסמונת המעי הרגיז" – בשפה מקצועית, תסמונת שכיחה שנפוצה אצל רבע מהאוכלוסיה. והבטן הזו גורמת לו לתחושות לא נוחות: היא כואבת מעט, הוא מרגיש מעט בחילה, וגם אין לו כוח פיזי היום בגלל הבטן הזו. וברור, כל התחושות הגופניות האלו גורמות לו למצב-רוח ירוד היום. הוא שונא להרגיש ככה, ולצערו הוא גם זוכר מצבים אחרים בילדותו ובגיל ההתבגרות שלו, וגם כשהיה סטודנט, שבהם סבל מהבטן הזו. הוא תמיד היה עם בטן רגישה כזו, וזה גם עניין משפחתי: גם אימו וסבו סובלים מכך.
שוב הוא סוקר מולו את הנוף של תל-אביב, שבדרך כלל גורם לו להרגיש שמח ומרוצה ואיזה סוג של התרוממות רוח, והפעם רק מחזיר לו כאילו, כמראה, את תחושותיו הלא טובות ואיזו תחושת "נאחס" .
אז מה הוא יעשה? יש לו עוד חצי שעה פגישה, והוא יכול להשתמש בחצי השעה הזו לעבוד, לעבור על ניירות, או להחזיר טלפונים.
אבל אני רוצה לבוא אליו עכשיו, אל הגבר הזה, ולהציע לו משהו אחר: בוא תדבר עם הבטן שלך. כן, כן, שב רגע בשקט בכורסה השחורה והגדולה שלך, תעצום עיניים לרגע ותתבונן לדקה או שתיים בנשימות שלך. טיפה נרגעת, אבל זה לא מספיק.
עכשיו בוא נתחיל לשוחח עם הבטן שלך. כן, כן, אל תפחד ממנה, אז מה אם לא נוח לך איתה, והיא מפיקה עכשיו קצת כאבים, בחילה ותחושות לא נוחות. לא תתמוטט אם תשים לב אליה. כן, כן, וגם תספיק לישיבה, אל תדאג – זה לא ארוך.
יופי, עכשיו תתחיל לנשום גם נשימות אל הבטן. כן, אני יודעת שזה לא מעביר את הבלגן שיש לך שם, אבל זה מרגיע. כן, תנשום אל כל הכאבים, והצביטות שם בפנים, וככה גם תכיר את האזור טוב יותר. ככה תדע איפה עיקר הכאב, ואיפה פחות כואב. כן, תנשום עכשיו לאן שהכי כואב.
יופי, ואחרי ההקדמה הזו נתחיל לדבר עם הבטן. בוא, תשאל אותה: בטן שלי, מה עובר עלייך בימים האחרונים?
כואב לה, הוא אומר, היא אומרת שכואב לה.
"אז תמשיך" אני אומרת, "תשאל אותה איזה מסר היא רוצה להגיד, מה יש לה לומר".
והוא שואל. ופתאום הוא גם מקבל תשובות, והוא מופתע, שלבטן יש תשובות לכאלו שאלות. כי הבטן ענתה, באמת.
הוא הרגיש, כך סיפר, שהבטן אמרה לו: " אני פוחדת".
"ממה את פוחדת?" הוא שאל.
"אני לא יודעת, מהישיבות האלו, מישיבות סיכום הרבעון. ולא רק מהן, גם מההריון של אשתך אני פוחדת."
ופתאום עלו דמעות בעיניו. הוא התחיל להרגיש שיש כאן משמעות מעבר לכאב ולסבל ולהגבלות שהבטן הזו מטילה עליו, משהו כאן מתרחב עכשיו בהבנה, בהתקרבות שלו אל עצמו ואל החוויות שהוא עובר בזמן האחרון.
"למה את פוחדת מהישיבות, ומההריון?" הוא המשיך לשאול. הוא רצה פירוט.
הוא המשיך להרגיש את הבטן, ואת התחושות הגופניות, ואז הרגיש שהבטן לא עונה לו מילולית, אבל מראה לו את הפרצוף הכועס לפעמים של אחד המנהלים שלו, כפי שהוא בישיבות, עומד ומסתכל על המשתתפים הצעירים יותר. כן, הוא הרהר, לא קל איתו. שוב עלו דמעות בעיניו.
"קשה לך איתו?"
"כן, הוא לא נעים." היא ענתה, והוא שב ונזכר בתחושות שלו מול אותו מנהל: איך הוא חש את עצמו קטן, כועס, וגם כמו ילד קטן ופגיע, למרות גופו הגדול.
שבו ועלו בו תחושות לא קלות בקשר לאותן ישיבות, שבהן הוא חש שלא מעריכים אותו מספיק, שהוא נאלץ להבליג על מילים לא נעימות, ושהוא חש אז חוסר-סבלנות ומתבונן אל הנוף בחלון מתוך רצון שהישיבה כבר תסתיים מהר.
הוא המשיך לנשום.
"אז מה עושים?" שאל את הבטן.
והיא לא ענתה עכשיו. ואז רק אמרה: "בינתיים כלום, רק תרגיש את זה. רק תרגיש את מה שאתה עובר שם. מותר לך להרגיש שהמצב הזה הוא לא הוגן, ושבעצם לא מתייחסים שם בישיבות הכי יפה אליך ולכל הדור הצעיר. מותר לך לחשוב את זה לעצמך."
והוא באמת חשב על זה, ותוך כדי נדדו מחשבותיו אל הבטן של אשתו. הריון ראשון, כמה מרגש.
והוא המשיך לשאול הבטן על ההריון, ומה מפחיד אותו בהריון הזה. והוא קיבל תשובות. הוא קיבל תשובות על השמחה הגדולה שלו שיחזיק תינוק משלו, ושיהיה אבא. וגם על כמה הוא פוחד שפתאום הצרכים הכלכליים יגדלו יותר מדי והוא לא יצליח להרויח מספיק כסף כמו שיהיה צריך, או שאשתו תהיה רגזנית מדי, כמו שהיתה בחודשים הראשונים של ההריון, כשחש שאולי היא בכלל רוצה עוד מעט לעזוב אותו. ועד שחלף השליש הראשון של ההריון, והיא נרגעה. ואולי יצטרכו לעבור דירה, ואיך ייקח משכנתא, הרי יש להם כבר אחת. ופתאום הבין שכל זה המחשבות האלו סביב הלידה הצפויה הן כמו ארון בגדים מעץ שמתמוטט עליו, כבד וגדול. יותר מדי מחשבות ודאגות. ובמקום זה, תוך שהוא ממשיך להרגיש את הבטן, הוא התחיל לדמיין חלקת חול לבנה בהירה, ליד ים שצבעיו תכלת וכחול. הוא דמיין עצמו הולך שם עם אשתו, ועם מנשא שבו תינוק. הם אחזו ידיים בקלילות, בקצות האצבעות, ואחר-כך הלכו לשכב על הצל, מתחת לדקלים שהיו על החוף.
ופתאום הוא הבין שאת כל התהליך הזה של ההריון והלידה אפשר לעבור, אם נשתמש בסמלים, "מתחת לדקלים". אפשר לחשוב על כל צורך של מיטה או של כסף – כשיעלו. אפשר להיות הרבה עם אשתו בשקט, ברגעים אינטימיים, ליהנות מהתינוק. אפשר להיות פחות אחראי, אבל יותר נמצא שם עם אשתו והתינוק ברגעים של שקט, בליטופים, בשינה משותפת על הספה יחד. כל אלו דמיונות ומחשבות שעלו עכשיו בראשו.
וההמשך? אני כבר יצאתי משם, אולי עפתי דרך החלון, מעל לתל-אביב, בחזרה לקליניקה שלי...
עוד מעט מתחילה הישיבה. אבל ידידנו מרגיש אחרת. הוא מבין דברים אחרת, חוויות נעשו עמוקות יותר, מובנות יותר. הבטן עדיין לא במצב הכי מושלם, אבל הוא הרבה יותר רגוע.
ולא במקרה – היתה לו שיחה חשובה היום. עם הבטן שלו.
להתראות.
|
