אצל אנשים, שסובלים מהפרעות אישיות – יש קושי בלקיחת אשמה ואחריות על עצמם. הם נוטים לראות את הבעיות אצל הזולת. הם יכולים להאשים את החברה שבה הם חיים, את התרבות המודרנית, או אדם קרוב להם -  בבעיות שקרו להם, בין אם מדובר בבעיות קטנות או גדולות. כולם אשמים – אבל לא הם. במובן הזה אנחנו רואים אצל מי שסובל מהפרעת אישיות דפוס, הדומה לדפוס עליו הצביעה מלאני קליין: הם עוד לא התקדמו למצב שבו הם יכולים לקחת אחריות, וגם אשמה, על עצמם. לכן גם הרבה פעמים הם נופלים שוב ושוב באותן טעויות שלהם. לו היו יכולים לקחת אחריות על עצמם – ייתכן והיו מצליחים לשנות את הדפוסים הבעייתיים של אישיותם, וכך לשפר את  חייהם.

אם כך, לפי מלאני קליין רגשות אשמה הן מנגנון חיובי, מנגנון מסתגל. היכולת לביקורת עצמית יכולה להעיד על בגרות, על לקיחת אחריות, וגם על נכונות לשנות דברים.  

כנראה שכמו כל דבר בחיים, מה שקובע הוא המידה. לא להיות מסוגל לחוש אשם – זו בעיה. מצד שני – להאשים את עצמך בצורה מוגזמת – זו בעיה גם כן. כנראה שההכאה החיננית משהו (לא התבלבלתי, כתבתי: "חיננית") על החזה בזמן התפילה ביום-הכיפורים – היא דוגמא טובה וקונקרטית ללקיחת האשמה הדרושה. המכה אינה חזקה מדי – היא סבירה. היא אינה דומה לנעיצת סכין במקום זה, או ליריה באקדח, שהן פעולות הרסניות ולא-ניתנות לתיקון כלפי העצמי. היא אפילו אינה דומה לאגרוף חזק. היא הכאה קלה. ועם זאת – היא בכל זאת הכאה, והכאה במקום מרכזי וחשוב –  במפתח הלב. מומחים ב-EFT  (טכניקת טיפול המשלבת נקישות בגוף) אף יגידו: יש בהכאה החזרתית הזו , במרידיאן המסויים הזה, דהסנסטיזציה על תחושות האשמה, וכך גם עיבוד וריפוי מהן.  

כנראה שההלקאת האגרוף החזרתית של התפילה ביום-כיפורים היא דוגמא למה שאנחנו צריכים לאמץ: יכולת הלקאה-עצמית סבירה, לא הרסנית, ומרפאת. ההלקאה העצמית צריכה לאפשר לנו להתבונן במעשינו, להפריד בין ביקורת מוגזמת לבין ביקורת נכונה, וגם להסיק ממנה מסקנות מעשיות לעתיד.  

ייתכן, שמהלך ההאשמה העצמית יתחיל בחשיבה קיצונית מדי, חשיבה מוגזמת, של שחור-ולבן, או מה שקרוי בתיאוריה של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי – חשיבה אוטומטית. מי שמסוגל להכיל (3) את הלך הרוח הקיצוני הזה, יוכל, תוך זמן, ואולי גם בעזרת תמיכה של זולת-עצמי משמעותי (4), בין אם הוא חבר או מטפל – להחלים מהחשיבה המוגזמת הזו. לאחר תהליך הכלה זה – יכול המאשים להתאושש מעט, ולהבין במה באמת טעה, ובמה הגזים בשיפוט-העצמי. הבנה זו, בהכרח, תביא גם לשינוי התנהגותי בהמשך. ברור, שהכאב שבתהליך ייחרט בנו, ויאפשר שינוי אמיתי.  

והייתי רוצה כאן להביא שתי דוגמאות שונות, שממחישות התמודדות מאזנת ומאוזנת עם רגשות אשמה חזקים מדי.  

הדוגמא הראשונה לקוחה מתחום הקולנוע, ונוגעת בוודי אלן השחקן, שמשחק למעשה דמות הקרובה לו עצמו. וודי אלן מייסר את עצמו ללא הרף. וודי אלן, במיוחד בסרטין המוקדמים, משחק דמות של אדם בלתי-מושלם בעליל: הוא רודף אחרי נשים בצורה פתיטית, משהשיג אותן אינו מצליח תמיד להתמיד באהבתו אליהן, הוא פחדן, אנוכי וחלש-אופי. הוא מציג את כל חסרונותיו אלו בשקיפות רבה בסרטיו. למעשה, סרטיו מרתקים כל-כך אולי דווקא בגלל כל החסרונות האלו. אבל וודי אלן הופך את אשמתו התמידית למופע משעשע. הוא כל-כך אשם, הוא כל-כך לא מצליח להיות מושלם והרואי – עד שהוא משעשע אותנו באי-השלמות האנושית שלו. בסרטיו המוקדמים, הטעויות המבולבלות והאנוכיות של הגיבור, זוכות בקלות יחסית לאהבה ולסליחה מחבריו ומאהובותיו, וגם מאיתנו, הצופים. ואולי זה נותן לנו נקודה למחשבה על הדרך להתמודד עם רגשות האשמה: להודות בהם בפומבי, ולאפשר שקיפות מירבית. עצם השקיפות מקדמת הבנה וסליחה – מצד הזולת, ואולי גם מצידך – כלפי עצמך.