טיפול אישי במבוגרים
אני מטפלת בפונים אלי בשילוב של מספר גישות, באופן גמיש, ושילוב זה הופך את הטיפול ליעיל ועוזר יותר. אני משלבת בטיפול את הגישה הפסיכודינמית, הקוגניטיבית-התנהגותית, ייעוץ, מדיטציה, והיפנוזה.
בדרך כלל הפונים אלי מרוצים. הם נהנים מהיחס הטוב, מהגישה המקצועית, ומהדרך המעשית שבה אני עוזרת להם לפתור את בעיותיהם. הם מסיימים את הטיפול בתחושה שהם הגיעו לתחילת דרך חדשה ומשמעותית בחייהם, דרך שגורמת להם אושר, סיפוק ושביעות-רצון גדולה. בדרך כלל אנשים שסיימו טיפול אצלי מפנים גם מטופלים אחרים אלי.
ישנם כמה עקרונות שלפיהם אני עובדת בטיפול האישי:
1. הקשבה מלאה לקשיים ולשאלות – חשוב לי להקשיב באופן מלא ושלם לכל הבעיות שמעלה המטופל. אני משתדלת להבין את הבעיה על כל צדדיה והמורכבות שלה. חשוב לי להסביר למטופל מה שהבנתי אחרי שהקשבתי לו היטב, וכיצד לדעתי יש לפתור את הבעיה. אני מסבירה לו מהו סוג הבעיה ממנה הוא סובל, ונותנת לו מידע כיצד מקובל היום לטפל בבעיה מסוג זה. במידת הצורך אני גם מפנה אותו לספרים או למקורות באינטרנט כדי לקרוא וללמוד יותר על הבעיה שלו.
2. מתן תחושת הכלה ועידוד – חשוב לי שהמטופל ירגיש שיש לו מקום שבו הוא יכול לפרוש את כל קשייו, ללא חשש או בושה, ושהוא יתקבל בהקשבה, הבנה, אמפתיה וסימפתיה. יצירת הקשר הטוב והמקבל ביני לבין המטופל נראית לי חשובה ביותר וקריטית להתקדמות של המטופל. במקביל חשוב לי תמיד לעודד מטופלים ולהראות להם את הכיוון, שבעזרתו יוכלו לצאת מבעיותיהם. לא פעם מטופלים סובלים מכך, שאינם מסוגלים "לראות את האור בקצה המנהרה". כפסיכולוגית בעלת ניסיון וידע אני יודעת שלרוב הבעיות יש פתרון, ואני מנסה להזכיר זאת שוב ושוב למטופל. גישה זו תורמת לעידוד רוחו של המטופל, ולהרגשה שלו, שגם אם קשה עכשיו – הרי יש תקווה לעתיד טוב יותר – אם רק יתמיד במאמץ הנפשי והמעשי לפתור את קשייו.
3. מציאת דרכים מעשיות לפתור את הבעיות – אני מאמינה ש "לא הכל דיבורים", לעיתים קרובות צריך גם לעשות דברים, ולשנות דברים במציאות. לכן לא פעם אני מעודדת מטופלים לשנות דברים בחייהם. השינוי לא חייב להיות קיצוני ומיידי: אפשר לחשוב על שינוי – ואחרי החשיבה יבוא המעשה, אפשר להתחיל שינוי בצעדים קטנים. אבל אני מעודדת לעשות דברים שיביאו להתקדמות.
4. לימוד טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות ואחרות – כחלק מהפתרונות המעשיים לבעיות אני מלמדת מטופלים טכניקות, שמניסיוני עוזרות במהירות וביעילות למטופלים ביום-יום שלהם. טכניקות אלו חוסכות למטופלים פגישות מיותרות, ומלמדות אותם להתמודד בעצמם עם הקשיים שלהם. לרוב מדובר גם בטכניקות שהוכחו כיעילות ביותר במחקרים אחרונים בתחום הטיפול הפסיכולוגי. הטכניקות מותאמות כמובן לכל מטופל באופן אישי, ולפעמים גם מוקלטות ומועברות למטופל לשמיעה בבית.
הטכניקות שאני מלמדת הן: מדיטציה, הרפיה, רישום התנהגותי, סימולציות של מצבים חברתיים, דמיון מודרך ועוד.
5. גמישות – ההיכרות שלי עם גישות עבודה שונות ומגוונות מאפשרות לי להיות גמישה בטיפול בהתאם לצרכים של כל מטופל. אני מאמינה שלכל מטופל קיימת דרך הטיפול המתאימה לו, ושעל הטיפול להיות מותאם לצרכים של המטופל – ולא להיפך.
על טיפול פסיכולוגי ומחירו
לא פעם בעיתות משבר כלכלי, כמו זה שעובר אותנו היום, אנו שואלים את עצמנו: האם עכשיו זה הזמן ללכת לטיפול פסיכולוגי? האם זה הזמן להוציא כסף על הפינוק הזה?
אז קודם כל, יש מצבים שבהם באמת אין בכלל כסף להוציא על טיפול פסיכולוגי, ואין כסף לדבר, שחורג מעבר לצרכי הקיום. במצב כזה אני מציעה לנסות למצוא טיפול בחינם במסגרות שונות, או לטפל בעצמנו בשיטות עצמיות, כמו למשל: לשוחח על הבעיות עם חברים וקרובי משפחה שנעים לשוחח איתם, לקרוא ספרים בנושא, או לקרוא על כך באינטרנט (באינטרנט יש חומר מקצועי רב ומגוון בנושאי בריאות הנפש).
ואם יש לנו כסף – אבל בצמצום – האם כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי? אם תשאלו אותי, הרי תשובתי היא, שכדאי אז לפנות לטיפול פסיכולוגי, אבל בזהירות ובאופן מחושב. ולמה הכוונה? הכוונה היא, שכדאי שנברר כמה דברים לפני שאנחנו פונים לטיפול, והם:
1. האם הפסיכולוג מנוסה ומקצועי – סביר שאם נפנה לפסיכולוג שהוא מנוסה ומקצועי הוא יידע לעזור לנו בצורה יעילה ומהירה יותר מפסיכולוג, שאינו מנוסה מספיק. פסיכולוג מנוסה ראה הרבה מקרים, קרא הרבה ולמד הרבה - כך שיוכל לעזור לנו במהירות יחסית, ובצורה יעילה.
2. האם הפסיכולוג משתמש במגוון שיטות פסיכולוגיות – שילוב של מספר גישות פסיכולוגיות, ובהן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול קצר, ייעוץ, מדיטציה והיפנוזה – הופך את הטיפול למהיר ויעיל יותר במקרים רבים, ובמיוחד בבעיות שהן ממוקדות ומוגדרות.
3. האם הפסיכולוג הוא אדם שאני מרגיש בנוח איתו – זו שאלה חשובה, משום שחשוב שנרגיש בנוח עם הפסיכולוג שמטפל בנו. חשוב שנרגיש שיש "כימיה" בינינו לבינו, שהוא "רואה" אותנו, שהוא נעים, שהוא אכפתי, ושהוא, בקיצור, מתאים לנו.
אם אכן נצליח למצוא פסיכולוג (או פסיכולוגית, לצורך העניין), שהוא מנוסה, משתמש במגוון שיטות ואנחנו חשים בנוח איתו – סביר שהוא יוכל לתת מענה יעיל וקצר ככל הניתן לבעיה שאיתה אנחנו באים, בין אם היא בעיה פסיכולוגית ממוקדת, כמו התקפי חרדה, או בעיה פסיכולוגית כללית יותר, כמו מציאת דרכנו בחיים.
ומה אם מצבנו הכלכלי תקין, האם אז כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי, כשיש לנו בעיה פסיכולוגית?ברור, שבתור פסיכולוגית, אני חושבת שכן. למרות שגם אז חשוב שנברר, היטב לפני שאנחנו הולכים האם הפסיכולוג שאליו אנו פונים הוא אכן מנוסה, מקצועי, מכיר מגוון גישות ונעים לנו איתו. וברור, שכשיש לנו מספיק כסף אנחנו יכולים יותר לבחור האם לפנות למספר מצומצם של פגישות, או ללכת לטיפול ארוך יותר.
אבל גם אז לדעתי תעלה השאלה: האם שווה לי להוציא כסף על טיפול פסיכולוגי? האם לא עדיף להשקיע את הכסף בטיול לחו"ל, או בחיסכון לדירה גדולה יותר או בקניית ריהוט חדש לבית? אלו שאלות לא קלות, במיוחד בתקופה זו, שבה לרוב המשאבים הכלכליים אינם אינסופיים אצל רוב האנשים. לא קל להוציא כסף על טיפול פסיכולוגי, שהוא בסך-הכל "אויר" – אינך רואה כלום כשאתה קונה אותו, אתה משלם הרבה כסף ויוצא בלי כלום ביד. לעומת זאת אם אתה רוכש ריהוט – אתה רואה אותו, ואם אתה נוסע לחו"ל – גם שם יש דברים מוחשיים שאתה רואה.
יחד עם זאת לדעתי לטיפול פסיכולוגי טוב – אין תחליף. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לנו למצוא את דרכנו בחיים, ליצור קשרים בין-אישיים טובים יותר, להיות "עצמנו", ולהשתחרר מכל מיני בעיות שליוו אותנו זמן ארוך. טיפול פסיכולוגי טוב אולי לא יוציא אותנו "מושלמים" מבחינה נפשית, אבל יעניק לנו כלים טובים להתמודד עם בעיות וקשיים שיבואו בעתיד, כי בעיות וקשיים זה חלק מהחיים תמיד.
(רשימה שפורסמה בynet –בריאות ועוררה הדים רבים)
הכותרת הזו, שאומרת "כשפסיכולוגים מדברים", לא נכתבה סתם. היא נכתבה משום שלא פעם שמעתי תלונות ממטופלים על כך, שפסיכולוגים שאצלם היו בטיפול פסיכולוגי – לא דיברו מספיק. המטופלים ממש הרגישו, שהם לא קיבלו מה שהיו צריכים מאותם פסיכולוגים – משום שהפסיכולוגים האלו שתקו רוב הזמן, או רק אמרו משהו בסוף, ולא הרבה.
מדוע קורית התופעה הזו, שבה פסיכולוגים ממעטים מדי לדבר בטיפול פסיכולוגי?
קודם כל חשוב להקדים ולומר, שלא כל הפסיכולוגים ממעטים כך לדבר בטיפול הפסיכולוגי. ישנם פסיכולוגים שמדברים יותר. אבל אני בכל זאת רוצה להתייחס לתופעה הרווחת של פסיכולוגים, שלהרגשתם מטופליהם שותקים יותר מדי בטיפול הפסיכולוגי.
השתיקה הזו בטיפול הפסיכולוגי, למי שאינו יודע, נועדה לכמה מטרות, והן: 1. לתת למטופל אפשרות להביא את התכנים החשובים בעיניו ולהתבטא בחופשיות בטיפול הפסיכולוגי. 2. לאפשר למטופל להגיע בעצמו להבנות ולהחלטות, כדי לפתח אצל המטופל עצמאות. 3. לאפשר לפסיכולוגים לשמור על נייטרליות, כך שלא ישפיעו על המטופלים בטיפול הפסיכולוגי, באופן שאינו מתאים למטופלים. כך למשל פסיכולוגים יימנעו לעיתים קרובות מלהביע דיעה או להשפיע על מטופל, וזאת כדי שלא להשתמש בסמכות שלהם בצורה לא נכונה, ולאפשר למטופל להגיע להחלטות עצמאיות ונכונות.
זה על קצה המזלג מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים הרבה.
ומדוע מטופלים רוצים שהפסיכולוגים ידברו יותר בטיפול הפסיכולוגי?
לדעתי בגלל כמה סיבות:
1. הם רוצים לשמוע הסברים מקצועיים על מצבם מפי הפסיכולוגים.
2. הם רוצים לשמוע הכוונה ודיעה לגבי מצבם.
3. הם רוצים להרגיש שהפסיכולוגים מתאמצים בשבילם ועוזרים להם, ודיבורים רבים נותנים יותר הרגשה של מעורבות ואכפתיות מצד הפסיכולוגים.
4. המטופלים מרגישים שהמצב, שבו הפסיכולוגים מרבים לשתוק, אינו מצב טבעי של שיחה או קשר אנושי. הם רוצים יותר הדדיות בטיפול הפסיכולוגי, והדדיות מתבטאת בכך שהפסיכולוגים ידברו יותר.
ומה דעתי בנושא הזה? דעתי בנושא הזה, שלעיתים קרובות זה באמת עוזר כשפסיכולוגים בטיפול הפסיכולוגי מדברים יותר. כמובן, שתמיד יש יוצאים מן הכלל, ובהחלט ישנם מטופלים שמאוד מתאימה להם השתיקה של הפסיכולוג. אבל רוב המטופלים מרגישים, בצדק, לדעתי, שהם זקוקים ליותר דיבורים מן הפסיכולוגים.
והייתי רוצה בקצרה למנות כאן כמה דברים שהפסיכולוגים יכולים לתת למטופלים כאשר הם מדברים יותר:
1. הסברים פסיכולוגיים מקצועיים מפורטים לגבי הבעיות שעליהן המטופלים מספרים, תוך שילוב ידע מחקרי וקליני שהפסיכולוגים יודעים, והמטופלים אינם יודעים.
2. סיפורים הלקוחים מן החיים (משלים, אגדות, סיפורים מהתנ"ך, מקרים ידועים, וכו') הממחישים בעיות דומות של המטופלים – ואיך הן נפתרו.
3. לימוד טכניקות שיכולות לעזור למטופלים בחיי יום-יום כמו: הרפיה, מדיטציה, היפנוזה, ורישום ומעקב אחרי הבעיות.
4. מתן תרגילים ומשימות לבית, שחלקן מבוססות על הטכניקות שנלמדו.
5. הבעת דיעה ועמדה בנושאים שהם ברורים, כמו במצבים שבהם ברור שהמטופל פוגע בעצמו בהתנהגותו הנוכחית.
6. וכמובן, כשפסיכולוגים מדברים בטיפול הפסיכולוגי הם יכולים לתת את כל אותן התערבויות, שהפסיכולוגים בדרך כלל עושים, כמו: שיקוף רגשות, פירוש, ניתוח ההתנהגויות של המטופל – כולל סיבותיהן ותוצאותיהן, וניתוח היחסים שקורים בחדר – כדוגמא למה שקורה למטופל בחיי היום-יום שלו.
כל ההתערבויות האלו שפירטתי, כולל התערבויות נוספות שלא פורטו כאן, הן התערבויות שהפסיכולוגים בטיפול הפסיכולוגי יכולים לעשות. שימוש בהתערבויות האלו יביא לכך שהפסיכולוגים ידברו יותר, וזה יגרום לדעתי, למטופלים להיות מרוצים יותר ולטיפול הפסיכולוגי להיות טוב ויעיל יותר.
גיל עשרים ומשהו הוא גיל חשוב. זהו גיל שבו לוקחים החלטות גדולות לגבי החיים: מה ללמוד, במה לעבוד, כמה לחסוך ועם מי להינשא (ועם מי לא). גיל עשרים הוא גיל שבו אתה כבר לא בחסות הוריך, אבל בכל זאת הם משמשים לך משענת, ברמה כזו או אחרת.
בגיל עשרים ומשהו אתה בעצם בפעם הראשונה יוצא באמת אל העולם לבד. במובן מסויים, בגיל עשרים אתה בוגר מאוד, אבל אתה גם מאוד חדש בעולם המבוגרים. אתה בעצם, הכי צעיר שם...
בגיל עשרים ומשהו יש הרבה יותר בחירות מאשר בגיל העשרה לגבי לימודים, עבודה, זוגיות, מגורים כספים ועוד. הבחירות האלו הן מאוד מבלבלות, ויוצרות את הצורך לקחת החלטות. יחד עם זה, הבחירות האלו יכולות לאפשר לך לעמוד באתגרים קשים, ולהשיג הישגים חשובים.
ומדוע אני כותבת היום על גיל עשרים ומשהו?
אני כותבת על הגיל הזה, משום שהרבה צעירים בגיל הזה נוטים להגיע לטיפול פסיכולוגי אישי. מבחינתי, אני מנסה להבין מדוע הם פונים כל-כך הרבה לטיפול פסיכולוגי אישי בגיל הזה.
והתשובה הברורה שאני משיבה לעצמי היא, שבאמת בגיל הזה, אנחנו לראשונה עושים את צעדינו לבד בעולם המבוגרים. כל מה שעשינו עד עכשיו – עשינו כילדים של ההורים שלנו: גרנו אצלם, הקשבנו להם (או לא), חיינו בזכות הכסף שלהם, למדנו בבתי-הספר שהם רשמו אותנו.
בגיל עשרים ומשהו אנחנו עצמאיים יותר, והעצמאות הזו היא לא קלה.
העצמאות הזו דורשת מאיתנו יכולות, שלא תמיד יש לנו. היא מאתגרת, אבל גם מקשה.
ואני חושבת על צעירים וצעירות שהגיעו אלי לטיפול פסיכולוגי בגיל הזה, ועד כמה אני מרגישה שהם השתמשו היטב בטיפול הפסיכולוגי. עד כמה הטיפול הפסיכולוגי עזר להם לפרוש ולהבין באופן ברור מהם הקשיים שבפניהם הם עומדים. הטיפול נתן להם אוזן קשבת נייטרלית ומקצועית, שבפניה הם פרשו בחופשיות את קשייהם.
והטיפול הפסיכולוגי גם דרש מהם לענות על שאלות חשובות: מה אני באמת רוצה מחיי? מה מעניין אותי? מה אני אוהב באמת? איזו זוגיות אני רוצה שתהיה לי, ומתי?
והטיפול הפסיכולוגי גם הציב אותם בפני חולשות שלהם, שעד עכשיו הם איכשהוא הסתדרו איתן (או לא), אבל עכשיו הם בוגרים יותר להתמודד איתן, ולהשתדל לרכך אותן. הם היו צריכים להתמודד עם חולשות כמו: קושי לבחור ולקחת החלטות, קושי להבין מה אני רוצה, קושי להתמיד, פרפקציוניזם, ביקורתיות, רגישות-יתר ועוד.
אבל דווקא הדיבור הפתוח, החופשי, שנוצר בטיפול סביב החולשות שלהם – חיזק אותם. לדבר על החולשות זה לא אומר למחוק אותן מיד. אבל זה אומר להכיר בהן, לזהות אותן ללמוד דרכי התמודדות איתן.
אני לא רוצה להאריך ברשימה הזו יותר מדי, למרות שיכולתי לכתוב הרבה על הטיפול הפסיכולוגי בגיל עשרים ומשהו. אני רוצה שהרשימה תהיה קריאה עבור בני הגיל הזה, שחושבים על אפשרות לטיפול פסיכולוגי אישי. אני רוצה שהרשימה הזו תעזור להם להבין שטיפול פסיכולוגי אישי בגיל הזה יכול לתרום להם המון.
אז בהצלחה לבני העשרים ומשהו, ובהצלחה גם להוריהם ולכל המלוים שלהם, שלרוב מלוים אותם בדאגה, באהבה וברצון לעזור לעבור את הגיל הזה בהצלחה – עד כמה שניתן.
רציתי להביא לפניכם היום את השאלה : עד כמה מוסיפה לטיפול הפסיכולוגי העובדה, שהמטפלת חושפת את עצמה? בשיטות המסורתיות של הטיפול הפסיכולוגי, אלו שנגזרו מבית-מדרשו של פרויד, המטפלת נדרשה להיות כמו "מסך חלק" עבור המטופלת, ולא לספר דבר על עצמה. העובדה שהמטפלת שמרה עצמה כעל "מסך חלק" היתה חשובה בעיני פרויד ורבים מממשיכיו, משום שהיא איפשרה כך למטפלת להיות ראי עבור המטופלת, מבלי שיחול ערבוב בין התכנים של הפסיכולוגית לתכנים של המטופלת.
אלא שמזה עשרות שנים ברור, גם בגישות הטיפול שנגזרות מבית-מדרשו של פרויד, (ונקראות שיטות פסיכואנליטיות, או פסיכודינמיות), שהמצב אינו כך: המטפלת אינה יכולה להימנע לחלוטין מלהביא אל הטיפול הפסיכולוגי את האישיות שלה, את העבר שלה, וגם את לחצי היומיום שלה. עדיף למטפלת שתהיה מודעת לתכנים אלו, מאשר שתתכחש להם ותראה את כל מה שקורה בטיפול הפסיכולוגי, רק כנובע מהמטופלת.
בשנים האחרונות, בהשפעת גישות פסיכואנליטיות וגישות אחרות, עולות שאלות אחרות, כמו: עד כמה מותר למטפלת בכלל לחשוף את עצמה? השאלות האלו הולכות ועולות יותר ויותר בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, אך למרבה ההפתעה – אין הרבה ספרות המוקדשת לנושא זה בלבד. כך למשל, בחיפושי באתר Amazon מצאתי רק ספר אחד שנושאו הוא החשיפה העצמית של המטפלת, וגם הוא רק משנת 2009. גם לפני כן כתבו על נושא זה, אך במאמרים בודדים או בפרקים בתוך ספרים.
הספר הראשון הזה, העוסק בנושא החשיפה העצמית, נקרא: Psychotherapist Revealed, והוא נערך על-ידי Bloomgarden Andrea &Mennuti Rosemary B..
הפרק הראשון שאותו קראתי מספר זה הוא הפרק החמישי, שנקרא, בתרגום לעברית: "לשתף או לא לשתף – חשיפה עצמית בטיפול בהפרעת אישיות גבולית". הפרק הזה נכתב על-ידי מטפלות שמתמחות ב-DBT, שהיא שיטת טיפול שנוצרה בתחילת שנות ה-90, על-ידי מרשה ליינהן. ליינהן יצרה שיטת טיפול זו לאחר שהבחינה ששיטות טיפול רגילות אינן עוזרות מספיק לפציינטיות אובדניות הסובלות מהפרעת אישיות קשה, הנקראת הפרעת אישיות גבולית (זו הפרעת אישיות המתבטאת בכעס רב ביחסים בין-אישיים, ראיה של שחור-לבן, נטיה לפגיעה עצמית ועוד(. שיטת טיפול זו, ה-DBT, משלבת טיפול אישי עם לימוד של טכניקות מעשיות להתמודדות עם מתח וקשיים בין-אישיים בחיי היומיום. בין הטכניקות הנלמדות יש גם טכניקות של מדיטציה ותורת הזן, טכניקות של פתרון בעיות, השהיית תגובות אימפולסיביות, חשיבה רציונלית ועוד. בהמשך פותחה שיטת ה-DBT ויושמה בהצלחה לאוכלוסיות אחרות, כמו זוגות, ילדים, ועוד. אני אישית משתמשת לעיתים קרובות בעקרונות גישת ה- DBT בסוגים שונים של טיפולים (אישי למבוגרים, זוגי וילדים).
בפרק זה מתארות המטפלות מספר עקרונות בנוגע לחשיפה עצמית בגישת ה-DBT, ואתאר עקרונות אלו לפניכם:
1. יש עידוד לחשיפה עצמית בטיפול, כל עוד יש לה מטרה טיפולית, וכל עוד המטפלת הסבירה למטופלת על השימוש בחשיפה-עצמית בגישה זו.
2. חשיפה עצמית עוזרת למטופלת לקבל תוקף, כלומר לחוש שדבריה, לפחות בחלקם מובנים ומוצדקים על-ידי המטפלת. דרך חשיפה עצמית אנו מעבירים למטופלת את התחושה שמצב מסוים היה קשה גם למטפלת ולרוב האנשים, או שגם אנחנו היינו חווים חוויה רגשית דומה לזו שהמטופלת מתארת. כך אנחנו מלמדים את המטופלת לבטוח בפירושים שלה וברגשות שלה.
3. חשיפה עצמית עוזרת למטופלת לראות שאולי המטפלת מומחית יותר מקצועית בתחום הסדרת הרגשות (emotion regulation), אבל חוץ מזה היא אינה מומחית יותר מהמטופלת. זה מעודד תחושות של שיויון ונורמליות אצל המטופלת.
4. המטופלת לא פעם רוצה לשאול את המטפלת שאלות שאדם נורמלי שואל בשיחה את חברו, כמו למשל : " האם יש לך ילדים? כמה?". בטיפול פסיכולוגי שבו אין חשיפה-עצמית של המטופלת שאלות אלו נתפסות כפתולוגיות, וכך המטפלת אינה מעודדת שיחה נורמלית בין אנשים. כאשר מותר לנהל שיחה נורמלית בין אנשים, כאשר גם המטפלת חושפת את עצמה – הרי יש בכך למידה חשובה של המטופלת כיצד מנהלים שיחה בין-אישית עם אנשים רגילים.
בסיכום הפרק כותבות המחברות כך (בתרגום שלי):
"...מסקנתנו היא, שחשיפה עצמית היא לא רק טכניקה שעוזרת, אלא מרכיב חיוני ב-DBT. בלעדיה, DBT היה פחות משפיע ועוזר."
ואני הייתי מוסיפה את דעתי: ללא חשיפה-עצמית של המטפלת טיפול פסיכולוגי בכלל עלול להיות פחות משפיע.
זוהי הרשימה הראשונה שאני כותבת כאן בנוגע לחשיפה-עצמית, נושא שמעניין אותי כעת מאוד.
האם הנושא מעניין גם אותכם? האם יש לכם מה להוסיף, לבקר או לשאול בנוגע למה שכתבתי ובכלל בנוגע לחשיפה-עצמית?
אשמח אם תגיבו כפי שמאפשרת התקשורת הוירטואלית, ואוכל לשמוע את דעתכם בנושא.
בהמשך אשתף אותכם בעוד פרקים מתוך ספר זה.
אני ממשיכה לכתוב על שאלת החשיפה העצמית של המטפלת בטיפול הפסיכולוגי, ועד כמה חשיפה עצמית עוזרת לטיפול.
הפרק שעליו אני מבססת את דברי הוא הפרק הראשון מתוך הספר שערכו בלומגרדן ומינוטי, שנקרא "Psychotherapist Revealed". זהו הספר היחיד, שאני מצאתי באמזון, שעוסק כולו רק בחשיפה-עצמית של מטפלים, והוא יצא לאחרונה, ב-2009. את הפרק הזה כתבו בלומגרדן ומינוטי עצמן, והוא מסביר למעשה מדוע הן ערכו ספר בנושא זה. שמו של פרק הזה הוא "חשיפה עצמית – מעבר לטאבו".
אנסה למנות נקודות עיקריות בפרק זה:
1. מאחורי דלתות סגורות מטפלים מדברים על חשיפה עצמית, וגם אז – לא בקלות. לכן עדיף לפתוח את הנושא הזה, ולדבר עליו גלויות, משום שהוא קיים.
2. חשוב דווקא במאה ה-21, שבה יש דרך גוגל כל-כך הרבה מידע גלוי על מטפלים, לעזור להתמודד עם הנושא. באופן כללי הגישה שחשיפה עצמית היא לגמרי טובה, או רעה – היא בעייתית. יש צורך לראות את כל גווני הביניים בנושא זה.
3. הדבר החשוב ביותר בטיפול פסיכולוגי הוא הקשר הטוב שבין המטפל למטופל, וחשוב לעסוק בחשיפה העצמית, משום שיש לה פוטנציאל לתרום לקשר אותנטי וטוב.
4. לחשיפה עצמית יצא שם רע מכמה סיבות: ראשית משום שיש חשש שהיא רק שלב בדרך למעברים חמורים יותר על האתיקה, אבל מטפלים רבים, שהם אתיים ביותר, חושפים את עצמם. לעיתים דווקא השמירה המוגזמת על האתיקה מהווה פגיעה באנושיות של המטופל ובאתיקה.
5. מצד אחד פרויד המליץ על נייטרליות ואובייקטיביות, אבל גם הגבולות שלו היו הרבה יותר אלסטיים ממה שנראה. הרבה תיאורטיקנים פסיכואנליטיים היום כן תומכים בחשיפה עצמית מאוזנת ונכונה.
6. מה בעצם נחשב חשיפה עצמית של המטפלת? חשיפה עצמית מכוונת היא כל ביטוי מילולי מכוון של חשיפה עצמית. חשיפה עצמית כללית היא כל אינפורמציה שהמטופלת מקבלת על המטפלת, בין אם דרך האינטרנט, דרך צורת הלבוש של האינטרנט או דרך מפגש איתה בסופרמרקט השכונתי.
7. מתי יש יותר מדי חשיפה עצמית? כאשר חשיפה עצמית היא רק התחלה של עבירות אתיות כמו ניצול מיני. גם כאשר מטפלת מפטפטת יותר מדי על עצמה ומבזבזת בזה את זמנה היקר ואת כספה של המטופלת – זוהי חשיפה עצמית מוגזמת, גם אם ההגזמה היא בדרגה לא קשה. במצב כזה פציינטים מודעים ואסרטיביים יעזבו, וחלק יעזבו עם ייאוש לגבי האפשרות של טיפול בכלל לעזור להם.
8. מתי יש פחות מדי חשיפה עצמית? כאשר מטפלת היא מרוחקת ויותר מדי שומרת על הכללים הפרוידיאניים. המטופלת תרגיש אז מדוכאת ומבודדת, ושאין לה סיכוי ליצור קשר משמעותי עם המטפלת, וגם מחוץ לטיפול.
9. מתי חשיפה עצמית היא מתאימה וטיפולית? באופן כללי, אפשר לתאר את כמות החשיפה העצמית בעקומת פעמון, כשרוב המטפלים נמצאים באמצע, ובקצוות – אלו שמגזימים ואלו שממעיטים. חשיפה עצמית היא טיפולית כאשר היא מתחשבת וזהירה. מטפלים אחראיים בודקים את עצמם – האם הם הגיעו לאמצע החיובי של החשיפה העצמית המתאימה והטיפולית (ואולי לכן אני לומדת את הנושא, ומספרת עליו לכם...)
10. בכל מקרה, אין נוסחה אחת לחשיפה עצמית שהיא מתאימה. לכל מטופלת נתונה, ביום נתון, ברגע נתון – יש צורך אחר לחשיפה עצמית של המטפלת. חשיפה עצמית טיפולית צריכה לעזור למטופלת לחוש נוח ולעזור ביצירת קשר טוב עם המטפלת.
בעיני, הסעיף האחרון הזה הוא באמת הסעיף החשוב ביותר, ומראה את הגמישות שנדרשת לה המטפלת בכל טיפול, בכל יום, בכל מצב. גמישות זו, לדעתי אני, צריכה לבוא לידי ביטוי בבדיקה פתוחה של המטפלת אצל המטופלת. אני לא פעם שואלת שאלות כמו: "האם חשת נוח עם מה שסיפרתי לך עכשיו על עצמי? מה זה עשה לך? מה היה טוב בזה ומה לא?"
היכולת לדבר על החשיפה העצמית ועל משמעותה עבור המטופלת יכולה להוסיף, להערכתי, למטופלת. היא תלמד כך לברר גם עם אחרים באופן פתוח אם מה שעשתה נכון עבורם, להביע ספקות וצורך להתחשב בזולת, וגם במידת הצורך – להודות בטעויות ולהשתדל להתחשב יותר בעתיד.
*כל הזכויות שמורות למחברת*
|
