מבוגרים מצדק, ילדים משבתאי
ישנה סדרת ספרים מפורסמת שנקראת "גברים ממאדים ונשים מנוגה" שכתב ד"ר ג'ון גריי, והייתי רוצה להשתמש בתבנית המחשבה הזו שלו, אבל הפעם על קבוצת אוכלוסייה אחרת: על ילדים והורים, או בכלל – ילדים ומבוגרים.
ולמה אני מתכוונת? אני מתכוונת לכך שבין מבוגרים לילדים יש הבדלים מהותיים, שיכולים להסביר לא מעט חיכוכים, כעסים וחוסר הבנות שביניהם. חשוב לדעתי להבין את ההבדלים המהותיים האלו משום שהבנתם תעזור לכל מבוגר, שמתמודד עם ילד, להבין חלק לא קטן מההתנהגויות שמרגיזות, מביכות או מתסכלות אותו אצל הילד. זה יעזור לו להבין שהילד לא עושה לו משהו "בכוונה" או "דווקא", אלא עושה את מה שהוא עושה – כי הוא ילד, וככה בדרך כלל מתנהגים ילדים. ההבנה הזו כמובן יכולה גם לעזור לא רק להבין את ההבדלים, אלא גם לחשוב איך מגשרים על פני הפערים האלו.
כך גם הסדרה "גברים ממאדים ונשים מנוגה",שכתב גריי, המחישה עד כמה חיכוכים מסוימים בין בני-זוג, קורים לאו דווקא בגלל שלזוג המסויים הזה יש בעיה – אלא בגלל שהחיכוכים ביניהם נובעים מהבדלים בסיסיים בחשיבה, בצרכים ובדרך ההתנהגות של שני המינים האלו.
כך קורה לי לא פעם, גם בטיפול זוגי וגם בטיפולים של ילדים ומתבגרים מסבירה להורים, ולילדים, או לחילופין, בטיפול זוגי – לבני הזוג, שהפערים האלו שהם רואים ביניהם אינם קשורים לבעיות פתולוגיות כאלו או אחרות של בני-הזוג, או של הילדים, אלא פשוט למאפיינים בסיסיים של גברים ונשים, או של מבוגרים וילדים.
אחרי ההקדמה הזו אני רוצה באמת לנסות לשרטט כמה מההבדלים הבסיסיים שאנו יודעים שקיימים בין הורים לילדים. חלקם מן ההבדלים ידועים מן המחקרים, וחלקם – מבוססים על ניסיוני האישי והטיפולי.
ואולי אתחיל קודם עם כמה הבדלים שהרבה מבוגרים רואים, ולא פעם מתרגזים בגללם על הילדים:
1. לילדים לא חשוב אם הבית מסודר ונקי או לא, למבוגרים – כן.
2. ילדים חוששים ממאכלים שנראים מורכבים או מוזרים – מבוגרים אוכלים אוכל מסובך ומתוחכם יותר.
3. ילדים מפחדים מחושך, מלהיות לבד, מרעשים פתאומיים – מבוגרים הרבה פחות.
4. ילדים תלותיים – המבוגרים עצמאיים יותר.
5. ילדים (ובנים יותר) נוהגים להגיב באלימות, פיזית או מילולית, לעיתים כשהם פגועים או רוצים להראות עליונות, מבוגרים הרבה פחות.
6. ילדים סגורים יותר ומתקשים יותר להסביר את עצמם או לספר על מה שקרה להם, ובמקום זה הם מבטאים את מה שמעיק עליהם בכעס, שתיקה, הימנעות מאכילה או בכי.
7. ילדים לפעמים מתעקשים על מה שחשוב להם, ולא שמים לב ולא מתחשבים בצרכים של ההורים או של ילדים אחרים.
ואם נבדוק מתחת לפני השטח של ההתנהגויות האלו, נגיע גם למנגנונים אישיותיים שהם שונים אצל ילדים ומבוגרים, והם אולי אלו שמסבירים את ההבדלים ההתנהגותיים, שלפעמים מרגיזים אותנו. המנגנונים האישיותיים השונים האלו לקוחים מתוך נתונים של תוצאות מבחן הרורשאך , מבחן "הכתמים" המפורסם, הבודק את התגובות של האדם מול גירויים עמומים במצבים שאינם מוגדרים היטב.
כך למשל בתוצאות מבחן הרורשאך ניתן למצוא כי:
1. לילדים יש פחות כוחות התמודדות יחסית למבוגרים.
2. ילדים נוטים להיות מופנמים יותר, כלומר קשה להם יותר לדבר ולהסביר את עצמם.
3. ילדים נוטים יותר להימנעות יחסית למבוגרים, כלומר להתרחק ולהיזהר ממצבים לא מוכרים או לא אהובים עליהם.
4. ילדים נוטים להגיב בצורה רגשית ללא חשיבה רציונלית. כלומר,
5. ילדים מתייחסים פחות לבני-אדם סביבם, ונוטים להיות אגוצנטריים יותר, כלומר לראות את עצמם כמרכז העולם.
6. ביקורת המציאות שלהם נמוכה יותר, והם נוטים יותר לחשיבה לא-מקובלת ומוזרה. או במילים אחרות: הם יראו דברים שונה מכפי שמקובל לראות אותם בעולם המבוגרים ובצורה יותר יוצאת דופן ולא מקובלת.
אז בפעם הבאה שאנחנו נדהמים מההתנהגות המוגזמת, או הלא-מסודרת, או האנוכית של הילדים שלנו –בואו נזכור את ההבדלים האלו, ושההבדלים האלו ייעלמו עם הגיל, ככל שהם יגדלו.
אז איך כדאי לנו, המבוגרים להתמודד עם ההבדלים האלו, כשאנחנו ניצבים מול התנהגויות שמכעיסות או מתמיהות אותנו?
כמובן שקצרה כאן היריעה לפרט את כל דרכי ההתמודדות, אבל בקצרה אנסה לומר כך: בואו ננסה מצד אחד – להבין אותם ולנסות לנחש מה מתרחש כרגע אצלם במחשבות וברגשות, ומצד שני - גם להציב להם גבולות, אם יש בזה צורך.
וכאן אולי המקום לציין שמחקרים אחרונים של פונגי ושותפיו מראים, כי אם אנחנו רוצים לעזור לילדינו לווסת את עצמם ולשלוט טוב יותר על התנהגותם (ואיזה הורה לא רוצה בזה) – חשוב שבזמן סערה רגשית או עימות ננסה להבין מה הם מרגישים וחושבים, ומה אנחנו מרגישים וחושבים – ונאמר להם את זה. כך הם ילמדו לחשוב ולהבין את רגשותיהם טוב יותר, ולא רק להתנהג לפיהם, ויוכלו לשלוט על עצמם טוב יותר. ויתרון נוסף יצמח מכך שנראה להם את רגשותיהם ורגשותינו בזמן עימות, והוא – שזה ירגיע גם אותנו, המבוגרים.
אז בבקשה תזכרו : ילדים שונים ממבוגרים, הם שונים מאיתנו. ועד שהם יגדלו, ויידעו להיות מתחשבים יותר ושולטים יותר על עצמם – הם בכל זאת חמודים ומתוקים, ואחריותנו לגדל אותם הכי טוב שאנחנו מסוגלים.
מקורות:
1. גריי, ג'ון. (1999) מאדים ונוגה יחדיו לנצח.ת"א, אור-עם.
2. Exner, J.E. (2001) A Rorschach Workbook for the Comperhensive System. Rorschach Workshop.
3.Fonagy, P. Gergely, G. Jurist, E.L. & Target, M. (2002) Affect regulation, mentalization and the development of the self. New-York, Other Press.
הגיע הזמן לדבר על בעיה שקורית כמעט בכל בית: ילדים אינם ניגשים בקלות לעשות מה שההורים מבקשים מהם, כלומר – להורים קשה להניע אותם. כלומר כשאני כותבת "להניע ילדים" אני מתכוונת למצב שבו הורים גורמים לילדים לעשות מה שהם דורשים מהם.
המילה הזו, "הנעה", שאולה בעצם מתחום הפסיכולוגיה הארגונית, שם משתמשים בביטוי "הנעת עובדים", במשמעות של מכלול המניעים אשר גורמים או מונעים מעובד להתמיד ולבצע את עבודתו בהתאם לדרישות הארגון המעסיק אותו. "הנעת העובדים" במקום עבודה נעשית לרוב על-ידי המנהל שלהם, או האחראי עליהם, כך שהוא זה שעסוק בשאלה הזו בעצם – באילו אמצעים אוכל להניע את העובדים שלי?
ומדוע אני חושבת שכדאי לשאול את המושג הזה, "הנעה", מהתחום של פסיכולוגיה ארגונית, תחום שעוסק ביחסים שבין עובדים למעבידים, ובניהול משאבי אנוש?
האמת היא, שלרוב אני משתמשת בביטוי הזה מול הורים שמדברים בכעס בטיפול על כך, שילדיהם אינם מבצעים בקלות את מה שהם מבקשים מהם. ישנם הורים שממש מתפלאים וכועסים על ילדיהם, שהם אינם מבצעים את מה שהם ביקשו מהם מיד ובקלות, ורואים זאת כבעיה מיוחדת של הילדים שלהם. את ההורים האלו אני מנסה לרוב להרגיע, ואומרת להם, שרוב הילדים ברוב הבתים לא מבצעים מיד ובקלות את מה שהם התבקשו לעשות. ההורים במצבים רבים נדרשים להשקיע מאמץ בהבאת הילדים לבצע את הדרישות שלהם. וכדי להמשיך ולהרגיע את ההורים האלה, אני משתמשת בביטוי הזה של "הנעת עובדים" בהשאלה, ואומרת להורים: "אין מה לעשות, זה התפקיד שלכם כהורים, לבצע "הנעת ילדים". זה תפקיד מתמשך, לא תמיד קל, והרבה פעמים מורגש כלא-הוגן על-ידי ההורים, שהיו מצפים שהילדים יבצעו מיד ובקלות את מה שהם, ההורים, ביקשו מהם."
אז איך עושים את זה, בעצם?
אבל לפני שאנסה לענות על השאלה "איך להניע ילדים", אתן כמה דוגמאות לקושי בהנעת ילדים. למשל: מעירים את הילדים בבוקר והם אינם יוצאים מהמיטה, גם לאחר רבע שעה של תזכורות חוזרות ונשנות, בקשות, לטיפות, הסרת שמיכות וכו'. או דוגמא אחרת: ההורה רוצה שהילד ייגש להכין את שיעורי-הבית שלו, והילד מתמהמה במשחק במחשב ואינו ניגש להכין את שיעורי-הבית. עוד דוגמא? מבקשים מילד בן ארבע לעשות מקלחת בערב, והוא אינו מוכן לבוא. או מצב, שבו האמא סיימה להכין את ארוחת הערב, והיא קוראת לכל הילדים להגיע למטבח כדי לאכול, ואף אחד לא מגיע מפני שהם עסוקים, כל ילד בענייניו, או בעניינים משותפים יחד.
המצבים האלו שאני מתארת הם כל-כך רגילים, יומיומיים, ושכיחים. לאיזה הורה הם לא מוכרים?
ויחד עם זאת המצבים השכיחים והחוזרים האלו על עצמם יכולים לפעמים ממש להיות לעול נפשי כבד על ההורים, שצריכים במשך היום, במצבים שונים ומגוונים, לחשוב לעצמם: מה אני עושה עכשיו כדי שיעשו מה שביקשתי? ולמה, בשם אלוהים, הם לא באים ועושים את זה ככה, בקלות, בלי שאצטרך להשקיע כאן מאמץ מיוחד, או כעס, או השתדלות, או חזרה על עצמי?
בעבודתי אני פוגשת לא מעט הורים שהמאמץ היומיומי המתמשך הזה, שהוא חלק לא קטן מ"עבודת ההורות", מרגיז אותם ו"משגע" אותם. הם מוכנים היו להמשיך להתמודד עם בעיות אחרות בהורות, אבל שייקחו מהם את הצורך הזה לגרום כל פעם מחדש לילדים לזוז ולעשות את מה שהם ביקשו מהם לעשות, את מה שהם צריכים לעשות.
בספרו של חיים עמית, " הורים כמנהיגים – להיות הורה משפיע". עמית מתייחס לשאלה הכללית הזו, של הצורך של ההורים להשפיע על ילדיהם, ושל הקושי של ההורים לעשות זאת. עמית מציע למעשה שבעה גורמים שיכולים לעזור להורה להיות משפיע יותר, והם: חשיבה אסטרטגית, דוגמא אישית, הצבת גבולות, תקשורת דיאלוגית, העצמה, שותפות הורית, וגמישות. אין זה מקרי, שגם עמית משתמש בדימוי של ההורה כ"מנהיג", ובספרו הוא מצטט מודלים ומחקרים מתחום הפסיכולוגיה הארגונית.
אבל בעוד עמית מתייחס לשאלה הכללית של השפעה על ילדים, אני רוצה כאן להתייחס לבעיה הספציפית של הנעת ילדים לעשות מה שההורה ביקש. לפי התרשמותי, הבעיה הזו מקשה על רוב ההורים, ועושה בעיניהם לפעמים את ההורות, ברגעים מסוימים, לתפקיד קשה ומרגיז. אם להורים היה "ארגז כלים" טוב יותר, כלומר דרכי התמודדות מוכרות ושימושיות, על מנת להתמודד עם הנעת ילדים – ההורות היתה עבורם קלה ונעימה יותר.
אבל לפני שאגיע להצעות כיצד אפשר להניע ילדים חשוב לי להסביר את החשיבות של הנעת ילדים עבור הילדים. לא פעם, כשההורה יודע שההנעה הזו שהוא עושה עכשיו תיתן הרבה לילד, בהווה ובעתיד, הוא עושה אותה בנכונות גדולה יותר ועם פחות תיסכול.
כאשר ההורה מניע את הילד לעשות את שעל הילד לעשות הוא לא סתם עושה מעשה מעיק ומרגיז עבורו ועבור הילד. בעמידה על כך שהילד צריך לעשות את הפעולה הזו או האחרת, ההורה בעצם בונה אצל ילדו יכולות חשובות מאוד, שילוו את הילד כל חייו, ויהפכו את תיפקודו ואת אישיותו למסתגלים יותר ומצליחים יותר. החזרתיות שבהנעת הילד, כי הרי ההורה מניע את ילדו כמה פעמים ביום, במשך אלפי ימים בילדותו, עוזרת לילד להפנים ולחזק יכולות אלו, מבחינה רעיונית ומעשית, שוב ושוב.
אם כך מהן היכולות שמקנה ההורה לילד בכך שהוא מניע אותו? אמנה כאן מספר יכולות:
א. עשיית דברים שאינם נוחים ברגע הנוכחי – כאשר ההורה מניע את ילדו, הילד נדרש להתגבר על עצמו, לעזוב את מה שנעים לו לעשות עכשיו, ולגשת לעשות משהו אחר. בכך הוא בעצם לומד להתחיל לעשות דברים – גם כשאין לך חשק. היכולת הזו היא חשובה ביותר, ומחקרים של השנים האחרונות, כמו גם מסורות עתיקות, מראות שהיכולת הזו להתגבר על הצורך הרגעי ולעשות גם מה שלא נוח באותו הרגע – חשובה מאוד בהשגת אושר אמיתי וסיפוק בחיים ( מי שרוצה לקרוא יותר על זה, מוזמן לעיין בספרו של פרופ' זליגמן "אושר אמיתי). ילד שלומד שלעיתים קרובות צריך להתחיל לעשות פעולה גם כשברגע הראשון אין לך חשק לפעולה הזו – יש לו סיכוי נמוך יותר לסבול מהפרעות של קשב וריכוז (המאופיינות במצבים של חוסר-שליטה פנימית), לסבול מהפרעות של דיכאון (הקשור לקושי להתחיל לעשות דברים), ועוד מבעיות רבות ומגוונות.
ב. גבולות וסדר – ילד שניגש לעשות מה שהוא צריך לומד שלכל דבר יש את הזמן שלו, ושחשוב לעמוד בגבולות ולחיות חיים מסודרים. שוב, הלמידה הזו תקנה לו את היכולת להכניס סדר לחייו, ליצור לעצמו פעילויות שהוא יבצע בצורה אחראית, ולנהל את עצמו במצבים הדורשים גבולות וסדר – ואלו למעשה רוב המצבים בחיים. ילדים שמתקשים ביכולות של גבולות ובסדר עלולים לפתח בעיות של הפרעות קשב וריכוז, וגם בעיות התנהגות ומשמעת.
ג. קבלת סמכות – בכך שההורה מלמד את הילד לעשות מה שהוא ביקש ממנו, הוא למעשה מלמד אותו יכולות של ציות סביר למקורות סמכות. הילד ימשיך ויפגוש בחייו עוד הרבה דמויות סמכות, ביניהן מורים, מפקדים, מרצים, מנהלים ועוד. אם הוא יידע שציות סביר לדמויות אלו הוא חשוב – זה יקל מאוד על חייו.
ד. התחשבות בצרכי הזולת ובצרכי עצמו– כשההורה עומד על כך שמה שהוא ביקש יתבצע – הוא מלמד את הילד את היכולות להתחשב בזולת וברצונותיו. במקרה זה הזולת הוא ההורה, אבל בהווה ובעתיד הזולת שבו צריך וכדאי להתחשב יהיה החברים, האחים, בן-הזוג או בת-הזוג וכו'. כמובן שחשוב שההורה לא ידרוש "ציות עיוור", אלא היענות שיש בה גם אפשרות למשא ומתן ולהתחשבות גם ברצונותיו של הילד. כך ההורה ילמד את הילד את היכולת להתחשב ברצון הזולת, אבל גם את היכולת לבטא את צרכיו ובקשותיו שלו ולעמוד על שלו.
ה. עשיית פשרות – הנעת הילד דורשת מן ההורה להציב את דרישתו שלו, אבל גם מאפשרת לו להקשיב לרצונותיו של הילד, ולהציע פשרה, שתהיה מוסכמת על שני הצדדים. היכולת הזו לעשיית פשרות היא יכולת חשובה, שמוקנית כך גם לילד, ואיתה גם היכולת לראות דברים לא "בשחור-לבן", אלא ב"אפור", המרגיע יותר והמאפשר לכולם רצון ודיעה.
ו. דאגה וטיפול עצמיים – אסור כמובן לשכוח את הסיבה הבסיסית שבגללה הורים מניעים ילדים לעשות דברים: ההורים רוצים שהילד יטפל בעצמו וידאג למילוי הצרכים הבסיסיים שלו, כמו: מזון, שינה, חובות לימודיים, וקשר משפחתי (שמוענק בארוחות המשותפות). ההורה, שמניע את ילדו לעשות את המשימות, למעשה דורש מהילד לטפל בעצמו בצרכים החיוניים שלו, ובכך גם דואג לו כמובן – בהווה, וגם מלמד אותו את היכולת לדאוג לצרכיו הבסיסיים. כך למשל אני פוגשת לפעמים בקליניקה מבוגרים, המספרים, שהוריהם לא דרשו מהם דברים בסיסיים, כמו צחצוח שיניים, בילדותם. עד היום לאדם כזה יכולה להיות פגועה היכולת למלא את הצורך הבסיסי הזה של דאגה לגופו.
רשימת היכולות הזו היא חשובה בעיני, משום שהיא מבהירה למעשה עד כמה הנעת הילדים, אותה עבודה שגרתית, חוזרת על עצמה, ולא פעם מרגיזה – היא מעשה מאוד חשוב שההורה עושה עבור ילדו. מעשה זה של הנעת ילדים, שחוזר על עצמו שוב ושוב, מספר פעמים ליום, מעניק לילד בחזרתיות שלו, את אותה הקנייה והפנמה של היכולות החשובות שציינתי קודם. ואין תחליף, חשוב לציין כאן, לאותה חזרתיות שגרתית, שאותה חווה הילד אלפי פעמים בילדותו, כאשר מניעים אותו לעשות דברים. ילדים אינם לומדים לעשות דברים בהוראה אחת או שתיים – החזרתיות המתמשכת הזו מלמדת אותם את אותן יכולות, שחשובות כל-כך כדי להתפתח היטב.
ולבסוף, אפרט כאן עכשיו את ההצעות שלי להתמודד עם קשיים בהנעת ילדים במשפחה. חלק מן ההצעות קשורות לשינויים בתפיסה הפנימית של ההורים, וחלק הן הצעות מעשיות, או בלשון העם – "טיפים":
1.) קבלת הבעיה כנורמלית וטבעית – כאשר ההורים מקבלים את העובדה שברוב הבתים בתרבות שלנו יש קושי בהנעת ילדים, הם כועסים פחות על הילדים המסוימים שלהם.
2.) הבנת חשיבות ההנעה – כאשר ההורים מבינים שהנעת ילדים היא חלק חשוב בהורות משום שהיא עוזרת לבנות אצל הילד יכולות חיוניות, הם חשים טוב יותר עם העבודה הקשה והחזרתית.
3.) לוודא שהילד מקשיב לדברי ההורה – חשוב שלפני שההורה מתחיל לדבר אל הילד – הוא יוודא שהילד מקשיב לו. לא פעם ילדים שקועים מאוד בתוכנית בטלויזיה, או במשחק, וההורה יכול לבקש משהו כמה פעמים, ורק אז להבין שהילד לא ממש הקשיב למה שהוא אמר לו. לכן כדאי לשאול לפני כן את הילד אם הוא מקשיב, לא להתחיל לדבר לפני שהילד מתבונן במבוגר ופנוי להקשיב.
4.) ביטוי ספונטני וטבעי מצד ההורה – חשוב שההורה יהיה מסוגל לדבר אל הילד באופן טבעי וספונטני, ללא רשמיות או הגנתיות מיותרות. כך למשל במקום לומר לילד: "תיגש להכין את שיעורי הבית שלך" אפשר להתבטא יותר בחופשיות ולומר משהו כמו: " אני יודעת שלא בא לך להכין שיעורי בית עכשיו, אבל אין ברירה, זה התפקיד שלי להזכיר לך, אז יאללה – לעבודה, חמודי!" צורת ביטוי זו מאפשרת להורה לומר את מה שהוא מרגיש לגבי המצב שהוא נמצא בו ושהילד נמצא בו, וגם לשלב הומור וצורות ביטוי שמושכות את תשומת-ליבו של הילד, והופכות את המילים של ההורה למשמעותיות יותר ומשכנעות יותר. ברור שבביטוי טבעי וספונטני אין הכוונה שההורה יאפשר לעצמו ביטוי אלים, מילולית או גופנית.
5.) הקשבה לעצמי ולזולת – הטכניקה של המדיטציה יכולה לעזור כאן רבות: האזנה לקולנו כשאנו מדברים, לקולו של הילד, תשומת-לב לרגשות שעולים בנו ברגע הבקשה, למצב גופנו, למצב גופו של הילד – כל אלו יכולים לגרום לכך שהתקשורת תהיה רגועה יותר וטובה יותר.
6.) אמפתיה לילד – אם ההורה משתדל בראשו להבין לרגע לא רק את הצד שלו, שרוצה שהילד כבר ייגש לעשות את שהוא נדרש, אלא גם את הצד של הילד, ומה הוא מרגיש כרגע ו – הוא יכעס פחות. האמפתיה יכולה גם לבוא לידי ביטוי לא רק בראשו של ההורה, אלא גם באמירה אמפתית לילד, שתעזור לילד להרגיש שההורה מבין אותו, ותקל עליו לגשת למשימה. כך למשל אפשר לומר לילד: "אני מבינה שהמשחק במחשב נורא מעניין עכשיו, ושלא בא לך להפסיק אותו כדי לאכול ארוחת צהריים, אבל לא נורא, כשתיגש לשולחן תראה שיש אוכל ממש טעים."
7.) ביטוי רגשותיו של ההורה – כשההורה אומר לילד מה הוא מרגיש כשהוא צריך ללחוץ עליו לבוא ולעשות משהו, הילד מקשיב יותר, מבין שמלבד צרכיו שלו יש כאן גם צרכים רגשיים של ההורה, ולומד להבין את הזולת טוב יותר, וגם לעשות מה שצריך מהר יותר. כך למשל הורה יכול לומר: "אני ממש עייף מלהזכיר לך שוב ושוב את התורנות שלך, אבל אני מבין שזה המצב, אז בבקשה, אל תרגיז אותי עוד יותר, לך להוריד מהשולחן את הכלים ונגמור כבר עם זה."
8.) לדבר בצורה ברורה והחלטית – חשוב שההורה יישמע ברור, ושטון הקול שלו ותוכן דבריו ישדרו שהוא מתכוון ברצינות למה שהוא מבקש. הילד צריך להרגיש שלהורה חשוב מאוד שהילד יעשה את מה שהוא ביקש, ושהוא עלול לכעוס את הדבר לא ייעשה. ילדים בדרך כלל מגיבים הרבה יותר טוב לטון ותוכן דברים ברורים והחלטיים, והם אפילו זקוקים לכך שההורה יישמע לפעמים רציני ודורש.
9.) להסביר את הסיבות לדרישה ותוצאות אפשריות לאי-מילויה – אם ההורה חושש שהילד לא יציית למה שביקש, חשוב שהוא יסביר בקיצור מדוע חשוב לו שהדבר ייעשה, ומה עלול לקרות אם הדבר לא ייעשה. כך למשל הורה יכול לומר: " אני ממש מבקש שתלך להכין שיעורים עכשיו, כי אתמול לא ניגשת בזמן, ובסוף לא הספקת את כל השיעורים עד ארוחת ערב. ואם זה שוב יקרה ככה – אני פשוט לא ארשה שתשחק במשחקי המחשב האלו לפני שהשיעורים מסתיימים." בכך עוזר ההורה לילד להבין מבחינה הגיונית מדוע חשוב שהדברים ייעשו עכשיו, והילד מבין שהבקשה אינה שרירותית, אלא חשובה והגיונית.
10.) נכונות לפשרות – לעיתים קרובות ההורה יכול להציע פשרות, שיכולות להקל על הילד בכך שהוא מרגיש, שהוא גם היה שותף להחלטה איך ומתי תיעשה המשימה, ושהיתה התחשבות בדעתו וברצונותיו. השימוש בפשרה עוזר לילד לפתח את היכולת לעשות פשרות במצבי חוסר-הסכמה. הפשרה יכולה להיות על הזמן שבה יתבצע המשימה – פשרה כזו דוחה במעט את המשימה שהילד צריך לעשות, ומכינה אותו לקראתה מבחינה נפשית. כך אומרים לילד: "טוב, אני מסכים שלא תיגש עכשיו להתקלח, אבל בעוד עשר דקות אתה ניגש, בסדר?", ואם הילד מבקש רבע שעה, אפשר להסכים איתו על 12 דקות... הפשרה יכולה להיות על גודל המשימה, או על מי יתחלק בה, וכו' וכו'.
11.) הבטחת פרס או עונש – השימוש בפרסים הוכח כיעיל ביותר בהנעת ילדים לבצע דברים. הפרס יכול להיות בסגנון של "אם תיגש עכשיו לצחצח שיניים אז אני אשב איתך יותר זמן בהרדמה", או בהענקת פרס במסגרת רישום קבוע של התנהגות טובה, שבה נרשמות התנהגויות טובות ומחולקים פרסים – כחלק מתוכנית התנהגותית. השימוש בעונש, למרות הקושי שבו, הוא לפעמים בלתי-נמנע. חשוב שהילד יוזהר מראש על העונש, שהעונש יהיה סביר יחסית לחומרת הבעיה, ושיהיה קשר בין העונש למה שהילד עשה. כך למשל למתבגר שלא מבצע את התורנות שלו אפשר לומר: "אם לא תיגש עכשיו לבצע את התורנות שלך, אני לא אוכל להרשות לך לחזור מתי שרצית הערב, כי זה מראה שאתה לא מספיק בוגר ואחראי."
12.) הקצבת זמן מיועד – ההורה יכול לומר לילד, או לכמה ילדים, שהוא נותן להם מעכשיו רבע שעה לבצע את המשימה (למשל, לסדר יחד את הסלון), או שהוא סופר עד 15 ועד אז הוא מצפה שכולם ייצאו מהמיטות בבוקר, וכו'. ספירת הזמן משאירה את האחריות בידי הילדים, וממריצה אותם לקום ולבצע את מה שהם צריכים בזמן המוגדר שההורה קצב להם.
13.) נחישות וחזרתיות – חשוב שההורה יגדיר לעצמו עד כמה הדבר שהוא דורש הוא הכרחי בעיניו, ואם הוא נראה להורה הכרחי – שיבהיר לילד שהוא לא מתכוון לוותר בנושא. חלק מן הנחישות מתבטא בנכונות של ההורה לחזור על בקשתו שוב ושוב, ולא לסגת ולוותר. החזרתיות מראה לילד שהבקשה היא חשובה, ושההורה מוכן להשקיע בנושא מאמץ, ולא מתכוון לוותר.
14.) קבלת סירוב ודחיית הטיפול בנושא לזמן אחר – לא תמיד להורה יש שליטה מוחלטת על ילדיו, וחשוב שכל הורה יזכור זאת. לעיתים, למרות כל המאמצים שההורה עושה, הילד מסרב לעשות את שהתבקש. במצב כזה ההורה יכול להחליט לוותר על דרישתו, ולדחות את הטיפול בסירוב ובאי-העשיה להזדמנות אחרת, שבה יהיה לו זמן באופן רגוע לשוחח על כך עם הילד, או להחליט בינו לבין עצמו – כיצד להגיב. דחיית הטיפול מאפשרת להורה ולילד להתמודד עם הקושי בזמן ששניהם רגועים יותר, ולא כועסים, לפי העקרון של "הכה בברזל כשהוא קר", שמציע פרופ' חיים עומר.
עד כאן תיארתי את הנושא של הנעת ילדים. בעיני, כפי שציינתי, הנושא חשוב ומרכזי משום שהבעיה הזו יכולה להקשות מאוד על התיפקוד ההורי. כשהורה מבין יותר מדוע המאמצים שהוא משקיע בהנעת ילדיו הם חשובים, וכיצד לשכלל את דרכי ההנעה שלו – יהיה לו קל ונעים יותר להיות הורה, וגם ההורות שלו תהיה טובה יותר לילד.
מתוך ההגות הבודהיסטית עולה באופן ברור מושג ההתבוננות, או מדיטציה. חלק משמעותי מההגעה למצב של שקט נפשי קורה דרך האימון במדיטציה. האימון במדיטציה, כידוע, יכול להתרחש בזמן אימון מוגדר במדיטציה, כאשר המתרגל מתבונן בנשימתו, או במחשבותיו, או בגופו. המדיטציה אבל יכולה להתקיים על כל דבר אחר שקורה לאדם במהלך הערות: על הליכתו, על רחיצת הכלים, על קול דיבורו למטופלים שלו, ועל זרם המים החמים שנופל על גבו המקלחת.
במאמר הנוכחי הייתי רוצה להתמקד בשימוש בהתבוננות לשיפור הקשר עם ילדים. ומדוע?
מוכר לכולם המצב של "ריחוף" מול ילדים, תופעה שיכולה לקרות לעיתים קרובות בזמן משחק, טיפול או שיחה של הורים עם ילדים. מצב זה הוא הפוך למצב שבו בעת פעולות אלו נהיה ב "התבוננות" בילדים.
ב"התבוננות בילדים" הכוונה לכך, שבזמן שאנחנו מדברים או משחקים עם הילדים שלנו, או נמצאים באיזשהוא סוג של תקשורת איתם, שפשוט נהיה מרוכזים במה שקורה. שלא נרחף, שלא נחשוב על משהו אחר, שפשוט נשים לב להם, לתנועות שלהם, למה שהם אומרים לנו, לתנועות שלנו, למה שאנחנו אומרים להם. להיות מרוכזים, להיות שם.
ולמה אני כותבת על זה? אני כותבת כי הרבה פעמים קורה לנו שכשאנחנו עם הילדים, מלאי כוונות טובות להיות איתם, קצת לשחק איתם, לבלות איתם "זמן איכות" וכו', בעצם יוצא שאנחנו לא ממש איתם. לא בכוונה רע, חס וחלילה. מתוך מין חוסר ריכוז, או בגלל שהם לא מדברים הרבה – אז לא צריך להתרכז בדיבורים (כמו עם אדם מבוגר), או סתם מתוך היסח הדעת. ואז אנחנו לא ממש נמצאים בחוויה במלואה. אנחנו בבלון המרחף שלנו.
האם הילד מרגיש את זה? לדעתי כן, בין אם הוא יודע לקרוא לזה בשם ובין אם לא. הילד מרגיש כשדעתו של ההורה מוסחת. הוא לא בדיוק מבין איפה ההורה, ועל מה הוא חושב ומה מטריד אותו, אבל הוא מרגיש שההורה לא ממש מגיב, לא ממש כאן, כלומר – הוא כאן, מולו, אבל הוא לא לגמרי כאן. זה יכול קצת להרגיז, או קצת לפגוע, או סתם לתת תחושה של הורה מנותק.
ואיך זה מרגיש כשמנסים להתבונן בילדים?
אני אנסה לתת דוגמה: למשל, משחק עם ילד. נאמר, משחק עם פוגים עם ילד (הפוגים הם עיגולי פלסטיק שהילדים אוספים היום. צריך במשחק לזרוק את הפוגים, ולהפוך אותם לצד השני, ואז הפוגים שלך. לא משהו מתוחכם מדי.). אפשר לשחק איתו ובד בבד לחשוב על בעיות שהיו לנו היום בעבודה, על האוכל שצריך לבשל למחר, ועל המאמר המעניין שקראנו באינטרנט היום. מי כתב אותו בעצם? וכמה האיש הזה התקדם, באמת, גם אנחנו צריכים להתקדם ככה. ותוך כדי כך המשחק ממשיך. זה לא שאנחנו לא משחקים עם הילד. אנחנו משחקים בתורנו, מנסים גם אנחנו להפוך את הפוגים, מרויחים פוגים או מפסידים אותם, ויש גם תוצאה בסוף, מי מנצח. אבל רוב הזמן חשבנו על העניינים האלו, שנכנסו למוחנו. ובאמת לא בכוונה, זה פשוט קרה. מה לעשות, אנחנו מבוגרים, יש לנו הרבה עניינים שמציפים אותנו, וזה גם לא שלא שיחקנו, הנה, היינו בסדר, שיחקנו עם הילדים שלנו. נתנו להם מזמן האיכות שלנו.
והאפשרות האחרת? האפשרות האחרת היא שמתחילת המשחק נשתדל לעקוב אחרי הילד שלנו. אחרי התנועות שלו, ומה שהוא אומר, ואיך שהוא זורק את הפוגים. ונזרוק את הפוגים בתשומת-לב, ואפילו נקשיב לקול של עצמנו, איך אנחנו מדברים אליו, או צוחקים. ואחר-כך, בחזרה, גם לצחוק שלו, ואיך הוא מסתכל עלינו, ולרגע, העיניים שלנו ייפגשו עם העיניים שלו. וואוו, אילו עיניים יש לו, יפות כל-כך, שמחות עכשיו, על זה שאנחנו מסתכלים עליו, והוא מחייך, איזה חמוד! ליבנו מתרחב. אנחנו מרגישים אהבה. אלו רגעי קסם אמיתיים. אין תחליף להם. המשחק ממשיך ואנחנו ממשיכים להתרכז במשחק, ובילד שלנו, ובעצמנו.
ונכון שגם הניסיון הזה להתרכז לא אומר שנהיה כל הזמן מרוכזים. בכל זאת אנחנו "רחפנים" לעיתים מטבענו, וגם כך תברח לנו המחשבה פה ושם לכל מיני נושאים אחרים. אבל נשים לב לזה, ונשתדל להחזיר אותה למשחק, ולילד, ולמה שקורה בינינו, כמו בתהליך של מדיטציה. וזהו, ייגמר המשחק. עברו עשרים או שלושים דקות מיוחדות מאוד, מרוכזות מאוד, שבהן עברנו רגעים נורא מיוחדים. לא האמנו שמבט כזה של ילד בנו, שנתקל בעינינו, וחיוך כזה שלו, יכולים ככה להרחיב את ליבנו.
האם אפשר לעשות את זה בעוד מצבים? כן, למשל כשמקריאים לילד קטן סיפור. אפשר להתרכז בסיפור ובתגובות הילד, ואפשר תוך כדי הסיפור לרחף ולחשוב על משהו אחר. ואפשר להתבונן בילד קטן שעושה אמבטיה, כשאנחנו שומרים עליו, ואפשר לשמור עליו אבל לחשוב על דברים אחרים. וגם כשכועסים על ילד, או מנסים לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה אפשר להתבונן בתגובות הכעס שלנו ושלו, ואז הכעס ייראה אחרת לגמרי לגמרי. כשנקשיב לקולנו, ולקולו – המריבה תהיה חזקה הרבה פחות משום מה, ואנחנו נרגיש כועסים פחות ומתונים יותר. זה כמובן פחות ספונטני, ודורש ריכוז, אבל שווה לנסות לפעמים.
וכמובן שאפשר גם ליישם את זה לאנשים אחרים בחיינו: למשל להתבונן בבני-הזוג שלנו באמת, ולהקשיב להם בריכוז, ולהקשיב לטון קולם, ועוד ועוד.
ולא חייבים לעשות את זה כל הזמן. אולי רק מומחים גדולים למדיטציה עושים את זה כל הזמן. רק מדי פעם, כשנחה עלינו הרוח, כשאנחנו ממש רוצים להיות שם, ולהתחבר.
|
