|
1. ניתוח מריבות וחילוקי דעות בזוגיות – בני הזוג מספרים על אירועים שקרו ביניהם וביחד אנו מנתחים את שאירע מבחינת ההתנהגות, העמדות והרגשות של כל אחד מבני-הזוג. אני מסבירה לבני-הזוג מה החלק של כל אחד מהם ב"ריקוד הזוגי" המשותף שיצר את החיכוך, וכיצד לשנות עמדות והתנהגות, כדי למנוע מצבים כאלו בעתיד.
2. הבנת הרקע להתנהגויות בעייתיות וחתירה לשינוי שלהן – כל אחד מבני-הזוג מביא איתו התנהגויות בעייתיות, שמקורן ברקע האישי והמשפחתי שלו. בטיפול אנו מנסים להבין את המקור לבעיות על מנת לעזור בפתרונן. בטיפול אני מבהירה שהתנהגויות אלו ניתנות לשינוי באמצעות הבנתן ובאמצעות טכניקות מסוימות.
3. הבנת הבחירה הזוגית – לפי גישת האימגו, כל אדם בוחר את בן-זוגו בגלל חלקים שחסרים בו עצמו, על מנת לקדם את התפתחותו האישית. עם זאת, אותם חלקים שמשכו אותנו לבן-הזוג – הם לרוב אלו שבהמשך הקשר מרגיזים אותנו כל-כך לגביו. גישה זו מובהרת ומנותחת לגבי הזוג. אני מסבירה לכל אחד מבני-הזוג מדוע בחרו בבן-זוגם, וכיצד אימוץ חלקי של ההתנהגויות המרגיזות ביותר של בן-הזוג על-ידינו יכול לתרום לשיפור הקשר ולהתפתחות האישית של כל אחד.
4. עידוד תקשורת ואמפתיה – בטיפול אני מעודדת תקשורת פתוחה אך לא פוגעת בין בני-הזוג, תקשורת שתאפשר לכל אחד לבטא את צרכיו ורגשותיו, ולקבל פידבק מתאים מבן-הזוג. אני מסבירה את המושג החשוב של אמפתיה, שמשמעותה הבנת הזולת כאילו היית "בנעליו", וביחד אנו מתרגלים תגובות אמפתיות.
5. לימוד היכולת להתווכח בצורה תקינה – על מנת למנוע מריבות קשות ופוגעות אני מלמדת כיצד להתווכח בצורה נכונה: כיצד לפתוח בוויכוח כדי שיקשיבו לך, כיצד לתת ולקבל ניסיונות תיקון מבן-הזוג, כיצד להרגיע את עצמי ואת בן-הזוג בעת ויכוח וכיצד להגיע לפשרות ולהסכמים משותפים.
6. עידוד בילוי משותף, פיתוח הערכה ואהבה וגמישות – גורמים אלו התגלו במחקרים ארוכי-טווח כמשמעותיים ביותר בזוגיות תקינה. בטיפול אני מעודדת בילוי זמן יחד, שיפור ההערכה והאהבה ופיתוח הגמישות ההדדית. יכולות אלו מעודדות באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות ובאמצעות תרגילים בפגישה עצמה.
7. בירור שאלות לגבי עתיד הזוגיות – בטיפול הזוגי בני-הזוג מעלים את תהיותיהם לגבי עתיד הזוגיות: האם היא תשרוד? האם יש סיכוי שהם יצליחו בעתיד לחיות כזוג מאושר, המסוגל לספק זה את צורכי זו ולהיפך? שאלות אלו מקבלות מקום בטיפול, תוך שידור מסר של אופטימיות ותקווה לבני-זוג שמשקיעים ממרצם, זמנם וכספם בשיפור הזוגיות.
* אני מביאה כאן רשימה שכתבתי, שעוסקת בהקשבה. היא נוגעת ליחסים שלנו עם כל מי שחשוב לנו, ורלבנטית במיוחד לבני-זוג.
להקשיב
כשמישהו יקר לכם מדבר איתכם – האם אתם מסתכלים על הפנים שלו כשהוא מדבר? האם אתם מקשיבים היטב למילים שלו, לתוכן? או לטון של הקול שלו?
כשבעלך או אשתך, או הילד או הילדה שלך מדברים אליך – זו הזדמנות באמת להיות איתם. האם אתם מנצלים את ההזדמנויות האלו?
ואני שואלת את כל זה, מפני שלפעמים קשה לנו להקשיב באמת. לפעמים כשהיקרים לנו מספרים לנו דברים – פתאום תשומת-הלב שלנו בורחת. הדיבור שלהם הופך להיות משהו צדדי, ועיקר הקשב שלנו נמצא במחשבות שלנו היומיומיות. אנחנו לא איתם.
זוהי, אגב, תופעה רגילה. זה יכול לקרות לכל אחד, וזה קורה לכל אחד.
ומה מרגיש הצד השני, הצד שלא מקשיבים לו טוב?
לרוב הצד שלא הקשיבו לו היטב – חש בכך.
ילדים חשים כשלא מקשיבים להם טוב. הם רואים היטב, למשל, מתי אמא ממש מסתכלת עליהם, מתרשמת מדבריהם, ותוי פניה ממוקדים בהם, והבעותיה זזות בתגובה למה שהם אומרים. אם אמא לא פנויה, ופניה מעידות כי היא רק "עושה את עצמה" מקשיבה, אבל בעצם היא חושבת על משהו אחר – הם מרגישים בכך היטב.
גם בני-הזוג שלנו מרגישים מתי אנחנו מקשיבים להם באמת ומתי לא. וכמובן שגם בעבודה שלנו.
קשב זה לא דבר מובן מאליו, קשב הוא מאמץ. לפעמים הקשב קורה באופן טבעי, ולפעמים אנחנו צריכים להתאמץ כדי שנקשיב. והמאמץ יתבטא בסילוק כל הערוצים האחרים שעלולים להפריע לנו בהקשבה לזולת: במחשבות על מה נקנה מחר, על מה קרה לנו בגיל ההתבגרות, ועל השכנה שמשום מה לא אמרה לי שלום היום במדרגות.
ואולי זה לא מקרי שבטיפול פסיכולוגי, בין השאר, משלמים לפסיכולוגית עבור ההקשבה שלה. עצם ההקשבה, ההקשבה הטהורה, המלאה – היא מצרך מיוחד, שלא בקלות אפשר להשיג אותו בעולמנו.
אבל אנחנו, כאנשים שחיים עם מי שחשוב לנו – יכולים לתת אותו לזולת.
והאמת היא, שגם אנחנו מרויחים כשאנחנו מקשיבים טוב יותר. אנחנו מרויחים כשאנחנו ממקדים את כל תשומת הלב שלנו במי שמדבר – אנחנו מרגישים אז שאנחנו נותנים לו משהו, שאנחנו איתו. אנחנו מרויחים כשאנחנו מסתכלים על פניו, או פניה, כשהם מדברים – אנחנו מבינים אז יותר את מצב-רוחו ואת הנפש הפנימית שלו. אנחנו מרויחים כשאנחנו מקשיבים לטון הקול שלו – אנחנו מבינים אז יותר מה עובר עליו עכשיו.
כשאנחנו ממש מקשיבים טוב נוצרת איזו חויה מיוחדת בינינו לבין האדם השני. אנחנו אז נותנים וגם מקבלים.
אנחנו גם מרויחים כשאנחנו מקשיבים בקבוצה. בישיבת צוות, או בארוחת ערב משפחתית – אפשר להקשיב, ואפשר "לרחף", לא להיות שם באמת. וקל "לרחף" – יש הרבה דברים שמעסיקים אותנו, ולא תמיד השיחה שקורית עכשיו נשמעת מרתקת במיוחד או חשובה. ובכל זאת – אם האנשים האלו חשובים לכם – הקשיבו להם. הקשיבו למה שהילד מספר, למה שבת-הזוג עונה. אפילו לשני הילדים שלכם שרבים קצת ביניהם. שימו לב לתוי פניו של הילד ששותק. וגם אם אין לכם משהו חשוב לומר – הקשיבו. אם יהיה לכם, מתוך ההקשבה , גם משהו לומר – אימרו אותו. זה לא מקרי שילדים שמתחברים טוב בחברת הילדים הם ילדים שיודעים קודם להתבונן היטב מה קורה בקבוצה – לפני שהם משתלבים בה. אם "תרחפו" ולא תתאמצו להתבונן - תפסידו את הארוחה הזו. תפסידו את המפגש היומי שלכם עם הילדים, עם הבעל או האישה. תפסידו את היחד הזה, ותהיו לבד עם עצמכם ועם מחשבותיכם.
ויש לי הצעה נוספת: שימו לב טוב לא רק אם אתם מקשיבים לאחרים, אלא גם אם מקשיבים לכם טוב. בקשו שיקשיבו לכם כמו שצריך, לא ב"חצי אוזן". לפעמים נשים מספרות על בעל שמקשיב תוך כדי שהוא מסתכל במחשב. זה לא נעים להן. בקשו שיסתכלו עליכם כשאתם מדברים.
בקשו שיהיו איתכם.
בקשו שתיווצר חוויה של יחד.
אמפתיה ותיקוף בטיפול זוגי
טיפול זוגי הוא טיפול שיש בו לא מעט כעס. טבעי שיהיה בו כעס: בני-הזוג כועסים זה על זה. גם הפסיכולוגית יכולה לכעוס לפעמים: היא יכולה לפעמים לכעוס על אחד מבני-הזוג, או על שניהם. הפסיכולוגית כועסת, כי גם לה נשמע שההתנהגויות של בני-הזוג הן בעייתיות, ולפעמים ממש מרגיזות.
אז מה עושים עם כל-כך הרבה כעסים? איך עוזרים בכל זאת לבני הזוג להשתנות?
לדעתי, יש יכולת מאוד חשובה, שעולה שוב ושוב בזוגיות בכלל, ובטיפול זוגי בפרט: היכולת לאמפתיה. היכולת הידועה הזו, שכל אחד מכיר אותה, ובכל זאת אנחנו צריכים להזכיר אותה שוב ושוב. היכולת לשים את עצמנו "בנעליו של השני". להבין את נקודת מבטו. ואולי אנחנו מזכירים אותה שוב ושוב, לאחרים ולעצמנו, כי קל לאבד אותה... קל יותר להיסחף בכעס.
היכולת הזו לאמפתיה מקבילה גם ליכולת לתקף, כלומר ליכולת למצוא משהו צודק בתגובה הרגשית וההתנהגותית של האחר. גם אם זו תגובה תוקפנית, לא-נעימה ומכשילה למערכת היחסים.
בעצם בטיפול הזוגי אנחנו צריכים לומר משהו אחד חשוב מאוד: אף אחד כאן לא רע. כולנו עושים מה שאנחנו עושים מתוך המניעים הפנימיים שלנו, מתוך הצרכים שלנו, האמונות שלנו, סולם הערכים שלנו. זה לא תמיד יוצא טוב, למרבה הצער. אבל הכוונות טובות.
לפעמים אני כועס מדי על אשתי – כי אני רוצה שהבית יהיה מסודר יותר, בעיני זה יגרום לנו למשפחה מאושרת וטובה יותר.
לפעמים אני מתפרצת על בעלי – אני לא עושה את זה כי אני רוצה להכאיב. אני עושה את זה כי אני חשה שהוא לא מעריך אותי מספיק, ומלחיץ אותי ברגעים שבהם אני בלאו הכי לחוצה.
האם אנחנו מסוגלים לראות את הכוונות הטובות האלו, שעומדות מאחורי המעשים הקשים, המרגיזים, המכשילים? האם אנחנו מסוגלים לא רק לכעוס אחד על השני, אלא גם לקלף ולהגיע לכוונה החיובית שהסתתרה מאחורי המעשה המרגיז? האם אנחנו יכולים ללמד אחד את השני דרכים אחרות, טובות יותר, של מימוש הכוונות החיוביות שלנו?
ולמה אני כותבת את הרשימה הזו היום?
אולי כי אני עצמי, כפסיכולוגית שמטפלת בזוגות, מוצאת עצמי שוב ושוב במאבק הזה. במאבק לראות בזולת, במטופל, את הכוונות הטובות שהיו לו. את המצוקה והלחץ שהובילו אותו לאמירה המרגיזה לאשתו. את חוסר-האונים שלה מול הרגשות שלה שהובילו אותה כמעט להתעללות נפשית בבעלה. את התחושה שלה שהיא עדיין ילדה קטנה, שהובילה אותה לחוסר-אחריות כלכלית.
כי אם אנחנו, כמטפלים, לא נדע לראות את ה"בפנים" החיובי יותר הזה – גם המטופלים שלנו לא ילמדו להתייחס כך אחד אל השני.
סליפ (1), במאמרו היפה על טיפול זוגי, מדגיש את חשיבות האוירה הנעימה והמכילה בטיפול הזוגי. והאוירה הזו היא באמת הישג. היא הישג שקודם כל אחראית לו הפסיכולוגית שמטפלת בזוג. כשהיא תגיע לכך, גם בני הזוג יהיו מסוגלים להגיע לכך.
ותוספת חשובה: ראיית החיובי שבכוונות אין משמעותה הצדקת התנהגויות בעייתיות. משמעותה הבנה, סליחה, הימנעות מגינוי מהיר מדי. מתן עזרה ללימוד דרכי התנהגות טובות יותר. כי לפעמים יש בני-זוג שמעירים בטיפול זוגי: " אז זה שאני מבינה מדוע הוא יושב כל-כך הרבה ליד המחשב, זה מצדיק את זה?" לא, זה בכלל לא מצדיק. זה לא מצדיק את הישיבה המתעלמת מן המשפחה ליד המחשב. זה רק מאפשר לנו לראות את הגבר שעושה זאת באור יותר סלחני, וכך אולי לסלול לו את הדרך בקלות רבה יותר – להשתנות.
ביבליוגרפיה:
!. Slipp, S. (1995) Obiect Relations Marital Therapy of Personality Disorders. in: Jacobson, N.S. & Gurman A.S., eds.: Clinical Handbook of Couple Therapy. Guilford Press, New-York.
|
