הטיפול במתבגרים
הטיפול במתבגרים משלב בתוכו מספר גישות, והן: טיפול אישי, הדרכת הורים ושיחות משותפות למתבגר והוריו.
השילוב של הגישות השונות האלו בטיפול במתבגרים מביא לכך שהטיפול יהיה יעיל וקצר ככל הניתן. בעבר היה מקובל כי הטיפול במתבגרים היה בעיקר בטיפול אישי במתבגר, ושיטה זו מביאה לרוב להארכת הטיפול שלא לצורך, ולאו דווקא לתוצאות הטובות ביותר. השילוב של שיחות עם ההורים, טיפול אישי והדרכת הורים מביא לכך שהטיפול הופך להיות יעיל וקצר ככל הניתן.
מרכיב חשוב בהצלחת הטיפול במתבגרים הוא התמדת ההורים בטיפול. מניסיוני ראיתי כי הורים שמתמידים בטיפול במתבגר – מגיעים בדרך כלל לתוצאות הטובות ביותר. עם זאת לעיתים מספיק טיפול קצר של מספר פגישות מועט לשיפור המצב של המתבגר ולפיתרון הבעיות.
כיצד מתנהל הטיפול?
בפגישה הראשונה אני נפגשת עם ההורים לבד. הפגישה הזו מאפשרת להורים לספר כל מה שקורה למתבגר, מבלי שהמתבגר ישמע. בפגישה הזו ההורים מספרים לי על הבעיה, על ההתפתחות של המתבגר מלידתו וגם רקע על עצמם ועל המשפחה. בסוף הפגישה אני נותנת להם הערכה מקצועית לגבי מצבו של המתבגר: מהי הבעיה ומה האבחנה שלה, כיצד לדעתי ניתן לטפל בה בצורה הטובה ביותר, וכיצד אני מציעה שהטיפול יתנהל – כולל משך הטיפול המשוער.
בפגישה השניה אני נפגשת עם המתבגר לבד. בפגישה זו אני משתדלת קודם כל ליצור קשר טוב עם המתבגר, כדי שייתן בי אמון ויהיה מוכן לדבר איתי, ואחר-כך להגיע לטיפולים. אני משוחחת איתו בצורה אמפתית ואוהדת על קשייו, כעסיו ויחסיו עם ההורים, חברים ומורים. אני מבררת גם מהי הנכונות שלו להגיע לטיפול פסיכולוגי, והאם הוא מעדיף פגישות נפרדות או פגישות עם הוריו, או שילוב של שתיהן.
מהלך הטיפול:
לאחר שתי הפגישות הראשונות אנחנו מתחילים ממש בטיפול. הטיפול משולב למעשה מכמה סוגים של פגישות:
1. פגישות אישיות עם המתבגר – בפגישות אלו אני משוחחת באופן חופשי עם המתבגר על כל מה שהוא בוחר להעלות, בין אם זה קשיים חברתיים, קשיים עם הוריו, דאגות בקשר למראה החיצוני ועוד. אני גם מעלה בפניו קשיים שההורים ציינו שקיימים, על מנת שיביע את עמדתו לגביהם ונחשוב יחד כיצד לפתור אותם.
השיחה החופשית והכנה של המתבגר איתי עוזרת לו לרוב לפרוק סודות שלא היה לו למי לספר, לגלות חולשות שהתבייש לדבר עליהן, ולבטא כעסים שלא תמיד הרגיש שהם מובנים ומתקבלים על-ידי הוריו ומוריו. אני מבטאת אמפתיה לקשייו ורגשותיו של המתבגר, ויחד עם זה מנסה באופן מעשי לחשוב איתו כיצד ניתן לפתור את הקשיים – בין אם מדובר בפתרונות מעשיים, בשיחות עם דמויות שקשה לו איתן, או בשינוי גישה פנימית כלפי הבעיות.
בדרך כלל המתבגרים נהנים מאוד מפגישות אלו, והן עוזרות להם לפתח פתיחות, כנות, חשיבה מסודרת על בעיותיהם ועל דרכים לפתור אותן. הם יוצרים קשר של בטחון ואמון איתי, ולרוב הם מצליחים באמצעות קשר זה לשפר אחר-כך את הקשר שלהם עם ההורים.
2. פגישות של המתבגר עם הוריו – בפגישות אלו אני משוחחת עם המתבגר והוריו על בעיות שהם בוחרים להעלות. לא פעם בפגישות אלו עולים כעסים ואי-הבנות שקיימים בין המתבגר להוריו, ופגישות אלו הן הזדמנות מצוינת לברר אותם ולפתור אותם. בפגישות אני מראה למתבגר ולהוריו בעיות בתקשורת שלהם, ואני מעלה בפניהם דרכים אפשריות לפתור סכסוכים ואי-הבנות. בדרך כלל עם מתבגרים חשוב להגיע להסכמים ופשרות אשר נראים להם הוגנים, וכך גם ההורים וגם המתבגרים נדרשים לויתורים מסוימים כדי להשיג שביעות-רצון של הצד השני. המתבגר לומד כך כיצד לנהל סכסוכים בעתיד, וכי דרך של שיחה, הסכם ופשרה - עדיפה על ריב וכעס. כך גם משתפרת האווירה בבית ויש שיפור בהרגשת ההורים, המתבגר והמשפחה כולה.
3. הדרכת הורים – בפגישות אלו ההורים מגיעים לשוחח על הבעיות של המתבגר, ללא המתבגר. אני מקשיבה למה שהם מספרים, ומאפשרת להם לפרוק את מה שמעיק עליהם בקשר למתבגר. אני עוזרת להם להבין כיצד הבעיות נוצרו וכיצד ניתן לפתור אותן. אני נותנת להורים תמיכה והבנה במצוקה שלהם בהתמודדות עם המתבגרים, וכן גם מידע על הבעיות באופן כללי, וכיצד הם יכולים לפתור את הבעיות – בין אם בדרך מעשית ובין אם בשינוי הגישה הפנימית שלהם כלפי המתבגר או כלפי תפקידם כהורים. אנו משוחחים לעיתים גם על גיל ההתבגרות שלהם ועל הוריהם שלהם, וכיצד גיל ההתבגרות שלהם השפיע על ציפיותיהם מילדיהם ומעצמם ועל התנהגותם כהורים.
להדרכת הורים תפקיד חשוב ביותר בהתקדמות המתבגר, משום שלהורים בגיל זה תפקיד משמעותי ביותר. הם יכולים לשמש דמות משמעותית למתבגר, שאיתה ניתן לשוחח ולגלות דברים חשובים, וגם ללמד על החיים ולהציב גבולות. לניתוק מן ההורים יש מחיר כבד בבעיות שונות של גיל ההתבגרות, וככל שההורים מתפקדים טוב יותר מול המתבגר שלהם – כך גדל הסיכוי שהוא יהיה במצב נפשי ותפקודי טוב יותר.
בסיומו של הטיפול בדרך כלל המתבגר נמצא במצב טוב יותר: לרוב הוא רגוע ושמח יותר, מקבל את עצמו ופתוח יותר, מצליח יותר חברתית ולימודית, ומסתדר טוב יותר עם הוריו ומשפחתו. בסוף הטיפול ההורים של המתבגר חשים שיחסיהם איתו טובים יותר, מרוצים יותר מתפקודו הלימודי והאישי, ויודעים טוב יותר כיצד להתמודד עם כעסים ואי-הבנות עם המתבגר– במידה והם עולים.
בסוף הטיפול הפסיכולוגי הדרך של המתבגר לחיים טובים בהווה ולהתפתחות טובה בעתיד נפתחה- בזכות הטיפול וההשקעה של כל המשתתפים בו.
קל להתרחק מהמתבגר שלך, אבל מסוכן...
מתבגרים יוצרים אצל ההורים רושם שהם אינם זקוקים להם. אבל זהו רושם מוטעה: יש קשר הדוק בין איכות הקשר בין המתבגר להוריו לבין מצבו הנפשי של המתבגר. איך להפוך את גיל ההתבגרות לקל ובטוח יותר – למתבגר/ת, ולהורים
"גיל קשה, לרוב, ולעיתים גם מסוכן. נוסף לביקורת, שמשמיעים המתבגרים, יש גם גורמי חיכוך רבים בין ההורים לבינם, ואין פלא שמחקרים מראים שבגיל זה יש עלייה בכמות המריבות של ההורים עם המתבגרים. מאחר והמתבגרים לעיתים קרובות יוצרים מצב של התרחקות – לעיתים קרובות גם ההורים, באופן טבעי, מתרחקים.
ואכן, ישנה גישה, שצמחה מן המסורת הפסיכואנליטית, שמחזקת התרחקות זו, וטוענת כי המתבגר אמור להתרחק רגשית מהוריו, ולהשקיע בדמויות אחרות, מחוץ למשפחה. גישה התפתחותית אחרת גורסת להיפך: המתבגר עובר לשלב התפתחותי חדש, אבל הוא עדיין זקוק להוריו מאוד. איזו מן הגישות נכונה יותר?
טטר, ברק ויאסין מצטטים במאמר שהתפרסם ב-2007, מחקרים שונים המראים, שיש קשר הדוק בין איכות הקשר בין מתבגרים להוריהם, לבין המצב הנפשי של המתבגר. כלומר: ככל שהמתבגר/ת קשורים יותר להורים –כך מצבם הנפשי יהיה טוב יותר.
מחקר נוסף, שנערך בארץ על-ידי שרף ומייזלס, מראה, כי גם מעבר לגיל ההתבגרות, בגילאי 18-22, יש יתרון משמעותי לקשר טוב וקרוב עם ההורים: התפקוד וההסתגלות של בוגרים בגיל זה היה טוב יותר ככל שהקשר עם ההורים היה מרכזי ומשמעותי יותר.
אז איך יוצרים בכל זאת קשר עם המתבגר, או המתבגרת, שלכם?
אני מביאה עבורכם כאן כמה הצעות, שיעזרו לכם להתקרב למתבגרים שלכם:
+ קחו יוזמה למפגש ואל תפחדו מדחייה
+ התחברו לפעילויות שהמתבגר/ת אוהבים
+ דברו על מה שקל לדבר, ואל תתחילו לדבר על נושאים אישיים מדי
+ גלו הבנה ואל "תחנכו" מהר מדי כשמספרים לכם על דיעה או על אירוע
+ הקשיבו לביקורת באופן פתוח ונסו לשנות מה שכדאי לשנות
אם היחסים ממש קשים, פוגעים ברווחה הנפשית של ההורים ובתפקוד של המתבגר/ת – אני ממליצה לפנות לגורם מקצועי מוסמך, על מנת לטפל בבעיה. זכרו: שלומו של המתבגר שלכם, למרות המרד שלו – בידיכם.
*כל הזכויות שמורות למחברת*
לכעוס בלי לדעת כלום
היום אני רוצה לכתוב על כעסים ומריבות. כן, נושא כזה, לא הכי יפה, כי לרוב אנחנו מנסים לא לריב, ולא לפגוע, ולזכור שאנחנו עלולים להיות פילים בחנות זכוכית אם נפגע במישהו.אבל, לפעמים, מה לעשות, מרגיזים אותנו. לפעמים צריך לכעוס, צריך להעיר, צריך להיות לא נחמדים. (יש אנשים שממש קשה להם להיות לא נחמדים, הם צריכים תהליך של שנים כדי לדעת שמותר לפעמים לכעוס, או להיות לא נחמדים. וגם אחרי שעברו את התהליך הזה, הם צריכים עוד ריענון לגבי זה מדי פעם...). ועל מי צריך לכעוס? על מי לא? על הגננת של הילד, ועל המורה של הילד הגדול, ועל הבעל – ברור, ועל הילדים, אוהו, על הילדים תמיד יש מה לכעוס. הם הרי נולדו לא מחונכים, ולא יודעים איך להתנהג – לכן הם אצלנו ובאחריותנו לפחות עד גיל 18, ולרוב יותר.אז מה זאת אומרת, לכעוס בלי לדעת כלום? מה לא לדעת?קודם כל, אולי קצת הגזמתי ב"לא לדעת כלום". כוונתי היתה לשכוח הרבה זהירויות. אבל כן לזכור כמה חוקים בסיסיים, כמו: 1. לא להעליב 2. לא להרביץ ולא לקלל 3. לזכור שאחרי המריבה הזו יש גם מחר. אז מה כן לשכוח? לשכוח את הנימוס, לשכוח את הזהירות (מלבד החוקים שציינתי, כמובן), לשכוח את הצורך לשמור הכל בלב, לשכוח את הרצינות היתרה, לשכוח את ההגנות. אז איך כן אפשר לריב? אפשר לריב עם הומור. אפשר לריב עם גילוי לב שיש בו הומור. אפשר לריב עם ביטוי הכעס האישי והסבר עד כמה נפגענו (בצורה סבירה, כמובן). אפשר לריב עם הומור עצמי, עם דרמטיות תיאטרלית משעשעת. אפשר לריב עם חיבוק, עם לטיפה, עם נשיקות. ואולי אתחיל בדוגמא אישית קטנה: לא מזמן סיימתי לקרוא ספר מצוין על כישורי הורות (ספרו של חיים עמית, "הורים כמנהיגים"). מצוין, אמרתי לעצמי, הספר הזה יעזור לי עכשיו לפנות לבני כשאצטרך לומר לו משהו לא נחמד, או איזו הערה. יופי, כמובן שההזדמנות הגיעה די מהר, ואני הייתי צריכה לענות לבקשה של בני ללכת לישון יותר מאוחר. השתדלתי לענות לו על הבקשה בצירוף אמירה אמפתית, כמומלץ בספר: " אני מבינה שקשה לך ללכת לישון מוקדם, אתה רוצה להרגיש גדול, כי אתה כבר מתבגר." ועוד אמרתי משהו על הרגשתי האותנטית שלי, שוב – כמומלץ בספר שעכשיו גמרתי לקרוא. זה לא ממש עזר. הבן שלי לא הקשיב לי, ולזה שלא רציתי לאחר לו עוד יותר את שעת השינה שלי, ההערות האמפתיות המאופקות שלי לא ממש הזיזו לא, ונדמה לי שאולי גם הרגיזו אותו טיפה, ואני הרגשתי "בגבס". השיחה בינינו לא ממש יצאה טוב, אני הרגשתי שלא הייתי "אני",שהבן שלי לא ממש הבין מה רציתי ולא קיבל את מה שרציתי להעביר לו. זה לא היה זה, ויצאתי בתחושה לא טובה מהשיחה. ואז הבנתי משהו : לפעמים דווקא בכעסים הכי מסובכים, שבהם אתה הכי נזהר (ומי לא נזהר היום על הילדים שלו), אתה צריך לכעוס בלי לדעת כלום. כלומר:לשכוח מה "צריך" לומר ומה לא, לשכוח את גינוני הטקס, את הזהירות, וגם – את הרצינות היתרה. אז איך כעסתי בפעם הבאה על הילד המתבגר שלי? כשראיתי אותו מציק לאחיו הקטן, באתי ואמרתי לו: "היי, חמודי, (וברגע הזה חיבקתי – החזקתי את כתפו חזק), כמה תציק לאחיך, אה? אתה רוצה שאני אציק לך עכשיו, תגיד לי, הה? ככה עושים? ככה יפה להציק לקטנים ממך?" אז הורדתי את היד המחבקת ממנו, והחזקתי את כף ידו והסתכלתי אליו קרוב בעיניים ואמרתי לו: "מספיק עם ההצקות, הבנת? ככה זה רק ידחה את הפלפון החדש שאתה אמור לקבל עוד מעט!"הוא צחק אלי, וכמובן שאמר שלא הוא הציק, שהתחילו איתו (במקרה הזה הוא כן היה זה שהתחיל), ואני אמרתי לו שראיתי, במקרה, מי התחיל, ונפרדנו בחיוך. כידידים, כמו שאומרים. הייתי מרוצה מעצמי, אני חייבת לומר. הייתי מרוצה מזה שהתקרבתי אליו ושמתי יד על הכתף שלו באחיזה ידידותית אך מאיימת, הייתי מרוצה שהראיתי לו שגם אני יודעת לעשות "בלגנים" – ולא רק הוא, ששיחקתי ב"להפחיד" אותו, והכי הייתי מרוצה – שצחקנו בסוף יחד ממה שהיה. האם עשיתי נכון? רק אלוהים יודע, כמובן. להיות הורה זה להכניס המון דברים למרק, ואתה לא תמיד יודע מה ייצא בסוף. כמו במרק, אפשר לתבל ולהוסיף באמצע, ובכל זאת אין לך שליטה ונבואה לגבי התוצר הסופי. אתה רק משתדל, והשאר – לא בידיך. בכל מקרה, ברור שלכעוס בצורה כזו דורש מאיתנו להיות ספונטניים וחופשיים, ומוכנים לצחוק על עצמנו ועל הסביבה.מניסיוני האישי והטיפולי – קל יותר לכעוס ככה. קל יותר לכעוס ככה על ילדים, ועל בני-זוג, ועל אנשים שבמיוחד אוהבים, אבל לא יודעים איך להביע כעס מולם. וכן, זה דורש אומץ. זה דורש אומץ להראות גילוי לב, ולהיות תקיפים, ולצחוק. כל זה דורש אומץ, אבל שווה. כי באמת לשכוח את כל ה"צריך", ו"איך", ו"נבון", לשכוח ולא לדעת כלום, דווקא כשכועסים – זה דורש אומץ.
|
